ביקורת סרט: ''ממערב לירדן''

הסרט שנפתח בקו בו המת חי והתמונה הסטטית נעה, חופן בתוכו אלבום לאומי רב התרחשויות. כיצד הצליחה המצלמה לתעד רגעים נדירים שחווה גיתאי בשנת 1994 עם ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ולתרגם את משמעות הרגעים לפרשנות ההווה?

07/11/2017
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • בדואר
  • RSS

״שלום עושים עם אויבים ולפעמים אויבים קשים מאוד״ אומר מי שהפך לאייקון השלום, ראה״מ לשעבר, יצחק רבין ז״ל, בסרטו החדש של עמוס גיתאי, ״ממערב לירדן״. בסרט שכולו ארכיאולוגיה פשוטה של זיכרון לאומי, גיתאי משמש לא רק כבמאי אלא גם כמספר, כחוקר, כעיתונאי... ובסגנון ניאוג׳ורנליסטי מובהק, באמצעות פסקול ייחודי ועריכה מדוייקת, הוא מוליך את הצופים לתוך סיפורו של השמאל הישראלי. התוצאה הנפלאה היא, שסרט שיכל היה להרגיז פוליטית רבים, צולח את המכשול והופך למסע זיכרון, תובנות והפקת לקחים אותנטית, נרטיב שבתוכו נע הבמאי עם האמת שבלבו.

הסרט שנפתח בקו בו המת חי והתמונה הסטטית נעה, חופן בתוכו אלבום לאומי רב התרחשויות. כיצד הצליחה המצלמה לתעד רגעים נדירים שחווה גיתאי בשנת 1994 עם ראש הממשלה דאז יצחק רבין ומעבר לכך, לתרגם את משמעות הרגעים לפרשנות ההווה? במסע בין העבר להווה, מחזון האידאולוגיה הרבינסטית, להווה המציאות הנשכנית (והשכחנית) של שנת 2016, יש פרק זמן דחוס מאוד שהעריכה מעצבת בתנועות שמזכירות פצצת זמן מתקתקת. נופים, מטוסים, מכוניות, מחסומים, תנועה מתחלפת וקודחת. לך כצופה, נותר לבחון מה השתנה.

עמוס גיתאי

גיתאי שמנסה לשרטט מפה רחב של התודעה הישראלית, סדרה של קפסולות- מהמיקרו למקרו ביחס לקונפליקט, יוצר יצירה שמעמידה במוקד את הסכסוך הערבי-ישראלי, סכסוך קדמון, שבהקשר הגאוגרפי בסרט מוכתר כבן 100 שנה, ונצמד לנרטיב של אנשי השמאל הישראלי: מרבין ועד ציפי לבני ותמר זנדר, משוברים שתיקה ועד בצלם, וכמובן, סוללה של בכירי אנשי התקשרות השמאלנית, עורכים וכותבים בעיתון ״הארץ״.

עמוס גיתאי סרט

לצדם כמובן, מופיעים ערביי השטחים בהם הוא משוטט, ממחסום ארז, עזה, חברון ומזרח ירושלים. ביניהם שוזר גיתאי גם ילדים (נוגע ללב הדיאלוג עם הילד הערבי שרוצה למות), אמהות שכולות, חיילים משוחררים ואנשי ימין, כגון ציפי חוטובלי שעבורה אנו נמצאים במלחמת הקיום, בה מפעל ההתיישבות הוא חלק אורגני ממדינת ישראל, עיתונאי ״ידיעות אחרונות״ בן דרור ימיני ומתנחלות תושבות תקוע ואם אתם שואלים איפה הקצה השני, עורכי ״ישראל היום״ למשל, או ביבי נתניהו, אז התשובה (כך נראה), שגיתאי כאמור, לא מתכוון או מתיימר לספר את הסיפור במאוזן.

עמוס גיתאי סרט

הסבטקסט של כל אחת מהתחנות בהן בחר ושל כל אחד מהמפגשים בסרט, טעון מאוד. הסיפור הוא סיפורו של הסכסוך בעיניהם של מי שחוו אותו מבפנים, כמציאות יומיומית, כעוולה. ולכן, בבחירה מודעת של במאי, אנשי החזון והאידאולוגיה המרואיינים בסרט, הם רובם מהצד השמאלי של המפה הפוליטית.

וכשאנחנו שומעים את ארי שביט מנבא את נקודת ה״אל חזור״ של מדינת ישראל, בעוד עשר שנים כאשר ישראל, לדבריו, תחדל להתקיים, ובעיניו, אנחנו נהיה האחראים לזה שישראל התאבדה, אנחנו נכנסים לשיא מסוים של סרט שמתכתב עם ההווה. נקודת האל חזור מודגשת גם בדבריה של ציפי לבני ומתחדדת לנו פוליטית. אני מוצאת שהסרט הזה מעניין מאוד, משום שהוא מחדיר לאידאולוגיה הישנה גוונים, והוא בעיקר מפתיע במסקנות אליהם הוא מוליך ובאופן שבו הוא נסגר, באותה נקודת מוצא רביניסטית, שגם היא, במידה רבה, נקודת אל חזור.

הטריילר:

כוכבים - 4

מרלנה - עובר. סרט פוליטי מחודד באמירה שלו עם מאזן נשי מרשים.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה