ביקורת סרט: ”לא פה, לא שם”

זהו ללא ספק מניפסט ״ביקורת עצמית״ בועט, שמנסה להטיח זעם בלתי מוסווה בשמרנות המסורתית של הצד הערבי ומאידך של הצד הישראלי. ה״קייס״ הצדקני שיש המנופפים בו נוכח אילוצי המציאות השמרנית והמבע המפוכח מוטח בזעם ובכנות מטלטלת

09/01/2017
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • בדואר
  • RSS

השנה נחשף מיימד חדש לקולנוע הישראלי, חדש ומבורך והוא המבע הייחודי של הקולנוע הערבי-ישראלי על המציאות הקיומית ישראלית ולא רק. הזרם שהתחיל ב2016 עם סרטיהם של במאים ישראלים, מג׳נקשן 48 סרטו המדובר של הבמאי אודי אלוני ועד סופת חול זוכה פרס אופיר של הבמאית עילית זקצר, גל שהלך והתרחב עם קולן של במאיות ערביות כמו מהא חאג׳ עם עניינים אישיים וכעת ״לא פה לא שם״ של מייסלון חמוד.

כעת כשבאים לקלף את סרטה החדש של חמוד הוא אינו נבחן כ״בן״ יחיד אלא יש כר נרחב של השוואה. אם בסרטו של אודי אלוני הייתה תחושה רעננה של אמירה, חיפוש זהויות טבעי נוכח הקונפליקט ההיסטורי בשיטוט תודעתי נרחב של במאי ישראלי עם אג׳נדה, הרי שסרטה של זקצר הפעים באמירה הפמניסטית העמוקה והפיוטי שבו. כעת בתפנית חדה עוברת המצלמה לבמאית פלסטיניות צעירות.

לא פה, לא שם

״עניינים אישיים״ הצליח לרגש בלי מעט ציניות ואף קטף ובצדק את פרס פסטיבל חיפה וכעת הפציע לתודעה ״לא פה, לא שם”, שניצב לאור זרקורי הציפייה של קודמיו. אלא ש״לא פה לא שם״ מפתיע ביתר שאת עם אמירה פמיניסטית שמעי זה לגעת ב״אפל״ ב״מודחק״ ואפילו בדוחה, ללא שמץ התייפייפות סנילית. יצירת הביכורים יוצאת הדופן מצליחה לעמת לא רק נשים מול גברים אלא את החברה הערבית כולה.

לא פה, לא שם

זהו ללא ספק מניפסט ״ביקורת עצמית״ בועט שמנסה להטיח זעם בלתי מוסווה בשמרנות המסורתית של הצד הערבי ומאידך של הצד הישראלי. ה״קייס״ הצדקני שיש המנופפים בו נוכח אילוצי המציאות השמרנית והמבע המפוכח מוטח בזעם ובכנות מטלטלת. סיפורן של שלוש שותפות, ערביות-ישראליות צעירות שחולקות דירת מגורים משותפת בתל אביב, אינו מניח ואף מטלטל ביחס למשוואות הפשוטות שההמון הישראלי מייחס לעיתים בלעג לערבי ישראל.

וכך אום אל פאחם, נצרת וטייבה משתקפות מבעד לשלוש נשים צעירות ושאפתניות שחוות פיצול תמידי ונמצאות בד בבד בחיפוש מתמיד אחר זהותן הנשית. שלושתן נדרשות, ביחד עימנו הצופים, לדירה אחת בלב הפלורליזם הישראלי, תל אביב המשוחררת. לילה, נור וסלמה, הן מצד אחד השקף הארצי של מקומות הולדתן, אך מהצד השני הן צעירות שמתמודדות עם הווייתן הנשית והערבה לשלמות.

לא פה, לא שם סרט

מצוקתן מעידה יותר מכל שהזהות הערבית-ישראלית היא כבר מעין יצור כלאים, חצויה ולא ברורה. אם תהינו אי פעם למה הפוסט מודרניזם דילג על הקולנוע הערבי, הרי ש״לא פה, לא שם״ בא לספר את סיפורו ולא עושה הנחות לדור הביניים האסקפיסטי והיעדר השקט שלו. לילה מנצרת (מונא חוה האסרטיבית) היא עו״ד מתוחכמת וחיית מסיבות שמתאהבת בקולנוען ערבי שלמד בניו יורק.

סלמה מטייבה (סאנה ג׳מליה האותנטית), מוזיקאית שעובדת בעבודות מזדמנות ומגלה את זהותה המינית האמיתית ונור סטודנטית דתיה למדעי המחשב מאום אל פאחם (שאדן קנבורה הנוגעת ללב), שכבר מאורסת שנה וחצי מתוך אילוצי הדת והתגלגלותה המקרית לדירה חושפת בפניה את זהותו האמיתית של החתן ושל חוקי הדת.

לא פה, לא שם קולנוע

בין מסיבות טראנס, דחקות אלכוהול ו״עישונים״ אובססיביים ניסתה הבמאית להרכיב תרכיב זהותי מורחב של פלסטינאים ישראלים מכל המינים והסוגים, מקוקסינל ועד היפסטרים מסוממים אלא שהתוצאה שעשויה לעיתים לעייפה ממלבושי הסטראוטיפים, הייתה לכאורה עשויה להוות קושי אלא שהבמאית משכילה לא להתנצל ובכך אמירתה הופכת לצעקה נחרצת ואמיצה, פריצת דרך אמיתית ופמיניסטית של הקולנוע הערבי-פלסטיני (החדש) בישראל באופן פוצע ואלים שטרם נראה כמותו.

הנה טריילר:

כוכבים -4

מדד מרלנה – עובר בענק בייחוד (בלי ספוילרים) התמודדותן של הנשים הצעירות עם האכזבות מגברים.

צילום: יח”צ




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה