ביקורת סרט: ''כל מה שתרצה''

כל מה שתרצה הוא לא סרט שגרתי, משום שהוא מצליח לאסוף את השוליים למרכז ולייצר תוך כדי כך מערכות יחסים לא קונבנציונליות

21/08/2018
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

ככל שאנו מתבגרים, אנו לומדים על שבריריותם של החיים ועל שבריריותה של האהבה. נדמה שבסרטו החדש של הבמאי האיטלקי פרנצ׳סקו ברוני (הון אנושי), כל מה שתרצה, יש רגעים שברירים כאלה, שמחזירים אותנו לפערי הזמן שנפערים בתוכנו, פערי גיל וחיים שלמים, כשהסצנות בנויות מחלקים של זיכרון, כשם שהזיכרון נבנה מפרטים וכשם שהווה, נבנה מההיסטורי.

כל אשר תרצה שואב אותנו באמצעות השפה, המנטליות והנופים לרומא והוא נפתח באקספוזיציה, שמסייעת לנו ללמוד על דמותו של אלסנדרו (אנדראה קרפנזנו), צעיר בן 22 שנפלט מלימודיו, חסר הווה ועתיד, יתום מאם שנאלץ להתמודד מול אב קשה יום וזוגתו הצעירה בדירה צפופה ועם תחושת מיותרות. את ימיו הוא מבלה עם חבורה מפוקפקת למדי, בבטלה גמורה. ואם לא די באלו, היעדר דמות האם ותחושת האין מוצא, גורמים לו להימשך לאמו המבוגרת של חברו הטוב.

אם תרצה צילום יחצ

לבסוף, ומתוך חידלון גמור, הוא נאלץ להיעתר להצעת עבודה, ללוות זקן חולה אלצהיימר וניצול שואה, בטיוליו היומיים. הצעת העבודה, תהווה מצב קצה לשינוי המיוחל והתמורה, של הקשר עם הזקן, לא תאחר לבוא. למעשה מכאן, נוצרת נקודת המוצא והמפנה של אלסנדרו, כשמתוך המפגש עם הקשיש בן ה-85, שמתגלה כמשורר רומנטיקן בשם ג׳ורג׳יו (ג׳וליאנו מונטאלדו) נוצרת קרבה לא שגרתית. המפגש מקלף מאלסנדרו את הייאוש ומג׳ורג׳יו את הזיכרונות.

לאט לאט נרקמת מערכת יחסים בן שני אנשים מרקע שונה, האחד אמנם, זקן וחולה, אך מימש את חייו (״עשיתי בחיי כל מה שרציתי״) והשני, אמנם צעיר, חי בקצה ומחמיץ את כל מה שקורה סביבו, אך ילמד מהמשורר איך להשיג את כל מה שהוא רוצה (אהבה).

כל מה שתרצה צילום יחצ

דרך הדאגה ההדדית ובזכות אופיו הזורם והפייטני של ג׳ורג׳יו, נרקמות סצנות שובות לב ורגעים מצחיקים כמו שכאלסנדרו אומר ״מגניב״, ג׳ורגיו שואל: ״מה?״ ואלסנדרו מסביר: ״כלומר, יפה מאוד״  או כשג׳ורג׳יו אומר ״דה ז׳ה וו״, אלסנדרו שואל, ״מה?״ וג׳ורג׳יו משיב: ״כלומר, המקום הזה מזכיר לי משהו״.

חבריו המפוקפקים של אלסנדרו נגררים אף הם אחרי ג׳ורג׳יו המשורר ובאמצעותם, נדמה כי הוא שב לחוש את דופק החיים והם, מתחילים לחוש את המחויבות לחיים. כשבאחד החדרים בבית, מתגלים חריטות על הקיר עם רמז למיקום מסתורי של אוצר, מתחילה הרפתקה קטנה שנושאת בחובה מוסר השכל (כי לקבר, מה לעשות, לא לוקחים אפילו זוג גרביים).

כל מה שתרצה צילום יחצ

כל מה שתרצה הוא לא סרט שגרתי, משום שהוא מצליח לאסוף את השוליים למרכז ולייצר תוך כדי כך מערכות יחסים לא קונבנציונליות כאשר משהו במרקם הגיבורים, לא צפוי והם כאילו מסרבים, להתאים את עצמם לדמיון שלנו.

אם נסב רגע את מבטינו מהדמויות, נבחין גם בעבודת ארט מהודקת של פריימים כשלרגעים, הפריים מעוצב כמחברת שורות: חלוקה לתאים, חלונות, מדפים צפופים, כבישים צרים וזו לא בחירה מקרית, כששירה הופכת למטאפורה לחיים, לזיכרונות לכל מה שלעולם לא נוכל להמחיש בחיינו (או כמו שג׳ורג׳יו אומר לאלסנדרו, יש את אלה שכותבים עליהם שירים ולעומתם, יש את אלה, שבחיים עצמם, תמיד יעמדו לצדנו). הפער הזה בין העבר להווה, הפער הזה בין הפואטיקה לממשי או כל מה שכלוא בדמיון ואח״כ מצטופף למילים, הוא כאב נוגה שמצליח להשתחל לסרט דווקא דרך המפגש הבין דורי והפער בין הדמויות.

כל מה שתרצה צילום יחצ

סיפור העלילה שיכל בקלות, להיות נדוש או להיקלע לפאתטיות (בייחוד במערכה השנייה שלו), כאילו מניח למהלכים הגדולים של התסריט, להיות רקע למה שחשוב באמת, בחיים. קשרים בין אנשים, כנות, שינוי פנימי גדול, שרק אתה מסוגל לחולל- אלה אגב ממזערים את הקונפליקטים לבחירות. והפלא הגדול, שאנו כצופים שמים לב לשינויים שחלים בהדרגה על הדמויות, לאורך רצף העלילה ובאמצעות מחוות ייחודיות (כמו בכי או צחוק שמונחים בדיוק ברגעים הנכונים של השינוי) ואלה מצליחים לרגש.

לסיכום: בזכות התרכובת, שמזקקת את העיקר מהתפל, נוצרת יצירה ייחודית מאוד, שבמהלכה נאמרים משפטים מעוררי מחשבה כמו: ״במוקדם או במאוחר כולנו משוררים״—או ״כותבים שירים כשלא יודעים מה לעשות עם האהבה״.ואם לפעמים מתגעגעים למשהו או רוצים לעצור את השגרה ולצלול לעולם של מילים ודימויים, לעולם שמראה לנו מה מפגש ובחירה עשויים לעורר בגורל, הרי שכל מה שתרצה הוא מסוג הסרטים האלה ואין כמו האיטלקית המצטלצלת.

 כוכבים: 4 מפגש פואטי ייחודי בין בחור קשוח לקשיש פייטן.

מרלנה: עובר מינוס- דמויות הנשים מהוות רקע ומסייעות לנו להבין את הגיבורים (הן גם מושא אהבתם) אך הן אינן עומדות בפני עצמן.

 

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה