ביקורת סרט: ”טירת הזכוכית”

מודל ההורות שמודגם בסרט, בבימוייו דסטין דניאל קרטון, הוא תמונת ראי הפוכה של “הורות ההליקופטר” של זמננו וניכר שעם כל ההזנחה הפושעת שמתוארת בסיפור, ההורים גידלו אזרחים לתפארת

13/08/2017
תרבות קבלו עדכונים מתרבות
  • בדואר
  • RSS

מאת: רונית רובין

אני חייבת להודות שהסרט ‘טירת הזכוכית’ נגע בי כל כך עמוק כאמא וכאדם, עד כדי כך שמייד לאחר הצפייה בו הזדרזתי לקרוא את הספר שעליו הוא מבוסס, אותו כתבה ג’אנט וולס על חייה ולא יכולתי לעזבו. הסרט, בבימויו של דסטין דניאל קרטון, מתאר את שנות ילדותה ובגרותה של ג’אנט ושלושת אחיה, שגידלו את עצמם בין מדבריות אריזונה ושממת וירג’יניה. לו מחלקת הרווחה הייתה מודעת לאופן שבו גדלו הילדים האלה, ברור שהייתה לוקחת אותם מחיק הוריהם.

ההורים, אמנית ואידיאליסט משכילים ולא קונפורמיסטים, חיו את חיי החופש שלהם מבלי לתת את הדעת יתר על המידה על רווחתם של הילדים, על הזנתם ועל ביטחונם. המשפחה חיה חיי נדודים בין מקומות שהתאפיינו בעליבות ודלות, בבתים נטושים, פעמים רבות ללא מים זורמים או חשמל. בדרך כלל נאלצו לברוח באישון לילה עם רכב מקרטע כדי לנוס מנושים ומרשויות החוק שתמיד רדפו אותם.

טירת הזכוכית

הילדים גדלו להיות צייתנים ומנומסים, בוגרים ובעלי אחריות ויכולת אבחנה בין טוב לרע. כשאב המשפחה (המגולם על ידי השחקן וודי הרלסון) לא היה שיכור או בהתקף אלים, הוא לימד את ילדיו היסטוריה, גיאוגרפיה, הנדסה או אסטרונומיה. מגיל מאוד צעיר הילדים הצטיינו בקריאה, ובלטו כתלמידים מצטיינים בכל בית ספר שבו ביקרו, אף שהשהות בבתי הספר הייתה מקוטעת.

האם, אמנית תמהונית, העדיפה לסיים ציור, שיישאר תקופה ארוכה, על פני בישול ארוחה לילדיה, שתישכח לאחר שעה. חייה של המשפחה רצופים במצבי קיצון פרדוקסליים. מצד אחד, סבלו מעוני רב ודלות, ללא מעיל נסגר בחורף ומאידך, בעלי ידע כללי נרחב ויכולת קריאה הרבה מעבר לגילם הביולוגי.

glasscastle1_634

הסופרת מעידה כי במאי הסרט דסטין דניאל קרטון ראה את כל האור, האושר, השמחה ואת הלקחים והוא יצק את כל זה לתוך הסרט. בסרט, מעידה ג’אנט וולס, ניכר היופי והכיעור, האור והחושך של ילדותה. מצד אחד, הסרט הזה מעורר מחשבה על כיצד הדור הנוכחי של ההורים במדינות המפותחות מגונן על הילדים יתר על המידה.

אנחנו מייצרים את דור ה-y, על הפינוק והאגוצנטריות שלו. מודל ההורות שמודגם בסרט, אם אפשר לתארו כ”מודל”, הוא תמונת ראי הפוכה של “הורות ההליקופטר” של זמננו. מצד שני, ניכר שעם כל ההזנחה הפושעת שמתוארת בסרט, ההורים נתנו לילדיהם אהבה וגידלו – אם כי כבר ברור שהילדים גידלו את עצמם – אזרחים לתפארת.

טירת הזכוכית טרנץ'

נראה לי שג’אנט ואחיה היו ברי מזל. במקרים רבים, כשהורים לא כשירים מגדלים ארבעה ילדים בעולם מודרני, התוצאות קשות. אבל ברור גם מעל לכל ספק שב’טירת הזכוכית’ מתוארת ילדות בלתי נשכחת עם הרבה יופי, אהבה וצפייה בכוכבים.

אנו חיים בעידן פסיכולוגיסטי, שבו הורים עוסקים באופן אובססיבי בשיפוט עצמי באופן שלא היה כמוהו בהיסטוריה האנושית. הם מופצצים מכל הכיוונים במסרים על “הורות מושלמת”. לפעמים נדמה שתרומתם העיקרית של המסרים האלה היא תחזוקה קבועה של רגשי אשם. הפרספקטיבה האמפטית שמציג הסרט ביחס להורים שלא עומדים באף קנה מידה של הורות סטנדרטית מחייב את הצופה לחשוב באופן ביקורתי על משמעותם של הסטנדרטים הללו.

המספרת מתארת בחמלה את הוריה הבלתי כשירים, שלעיתים הכניסו את ילדיהם הרכים למצבים מסוכנים ואכזריים.  היא מטיבה לתאר את המורכבות של היחסים המשפחתיים, את חוסר התוחלת שבחיפוש אחר הנוסחה המדויקת להורות.

הצצה לטריילר:

בימוי: דסטין דניאל קרטון

שחקנים: ברי לארסון, וודי הרלסון ונעמי ווטס

תסריט: דסטין דניאל קרטון, אנדרו לנהאם

מבוסס על ספרה של ג’אנט וולס

אורך הסרט: 127 דקות והוא מופץ ע”י פורום פילם ומגיע לבתי הקולנוע ב- 17.8.2017

** הכותבת היא רונית רובין

רוצות הזמנה זוגית לסרט “טירת הזכוכית”? מלאו את הטופס כאן ואולי תהיו בין הזוכות!

 הכרטיסים לרשת רב חן ויס פלאנט לימי חול בלבד א-ה. למימוש החל מיום 17.8 ועד יום 13.9 וכל עוד הסרט מציג




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה