ביקורת הסרט: ''Voice Over''

בסרט ''Voice over'' קיים וויתור של עולם התסריט (לרבות בקולנוע המודרני), על הפיקציה של המונולוג שהוא וויתור למעשה, על האוטונומיה של הדמות וצמצום מרחבי התמרון שלה, בין האינטימי למוחצן

03/10/2018
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

מונולוגים הוא תחום שלא כל כך נחקר בקולנוע. כלומר, אנחנו רגילים לייחס אותם לגל הצרפתי החדש (על המנעד האקזיסטנציאליסטי), לעקוב אחרי הנדידה שלהם, בדילוג מהיר, מהתיאטרון לטלוויזיה, ולהבין בהכנעה, שמונולוגים בקולנוע, תמיד יישארו כחלק מדיאלוג או רב שיח. או גם, כפי ששכיח, ב-Voice Over, בעיקר כמחשבות. הוויתור של עולם התסריט (לרבות בקולנוע המודרני) על הפיקציה של המונולוג, הוא וויתור למעשה, על האוטונומיה של הדמות וצמצום מרחבי התמרון שלה, בין האינטימי למוחצן. אני יודעת שכמה פה, ימהרו לשלוף מתוך זיכרונם מונולוג או שניים מלווים בעוד מנה של דוגמאות (שוב, בייחוד מהקולנוע הצרפתי) אבל צריך לזכור שכמכלול, אין כמעט מונולוגים בקולנוע, בכלל ובקולנוע הישראלי, בפרט. ואם זה היה מחקר והיינו ממפים את מידתיות המונולוגים, כערך בתוך דיאלוג או כמחשבה, הפעימות היו עדיין מתחת לסטנדרט הפופולרי של הדיאלוגים. לכן, ''Voice Over'' שיצא לפני מס׳ שבועות לאקרנים ואף הוקרן באופן חד פעמי ב-Yes, ראוי להתייחסות מיוחדת. כאשר נדמה כי הבחירה ליצור כוורת קולנועית, סביב היצירה הקצרה והמכוננת, בת ה-50 של אברהם הפנר ז״ל, לאט יותר, מנסה להחזיר לקולנוע את הפנימיות העמוקה שלו.

ווייס אובר צילום יחצ

את לאט יותר, יצר הפנר, בהשראת סיפור קצר של הפילוסופית הפמיניסטית, סימון דה בובואר. לא בכדי, הנימה בסרט קפדנית. דה בובואר, שכתבה בין השאר את ״האורחת״ היטיבה לתאר נקודות שבירה בין בני זוג. בשל העיסוק הרב שלה באקזיסטנציאליזם, הדגישה את הקיומי וגישתה זו מובלעת ומובחנת היטב גם ב-לאט יותר. המאמר הידוע של דה בובואר ״האתיקה של העמימות״ משקף למעשה את ההבחנה בין הקיום למהות. בובואר קבעה בהזדמנות זו כי הגוף והתודעה אינם זהים וכי בני אדם יכולים להתעלות מהגופניות שלהם במחשבה אבל הם אף פעם לא יכולים לברוח ממנה. ב-לאט יותר, הפנר לוקח צעד רחוק יותר והופך את המחשבה לפעילה ביחס למציאות. בעולם קולנועי שבו אנו מעניקים יתר תוקף ל״פעולה״ שמעוצבת כ״אקט״ ועליה נשען כל המהלך הדרמטי, מוכיח לנו הפנר, כי הרגש הוא כח מניע קולנועי, לא פחות. הבחירות של הפנר בתמרון על משקל הדקותיים, הוא מקורי ומרהיב.

הסרט הקצר, מתמקד בזוג מזקן בתל אביב של שנות ה-60 (בגילומם של פאני לוביץ׳ ואברהם בן יוסף) כשלצד הזקנה והשגרה החורקת, הם צריכים להכיל ולהתמודד עם הלאות הבלתי נתפסת שנוצרת במהלך השנים בזוגיות. הפרספקטיבה הצילומיות, נעות מתוך עולמה של האישה ובאופן בו היא תופסת את בעלה המזדקן ורגשותיה כלפיו, נוכח הזדקנותה שלה. מחשבותיה מסופרות כל העת ברקע, בקולה שלה, ב-Voice Over והוא כפסקול של עבר מתמשך. התוצאה, מהודקת ופואטית ונדמה כי המילים מהונדסות לתוך אלבום נע. זיכרונות בהשהיה, מופשרים, רגש שנהדף, ריחוק וקרבה. אלמנטים מהבית שמתעוררים נוכח קול וכל מצבת האירועים, מוצגים בסיקוונסים דקיקים ושברירים של שחור לבן, ארוגים במסרגה שחופפת למציאותם של מתבגרים רבים, סיפור החיים הנידח של הזוגיות הזקנה. זה תוצר קולנועי שמייצר פרופיל לזקנה ולרומנטיקה שצריכה עם הגיל, להמציא את עצמה בתמהיל אחר. זה קצר, מזוקק ומכאיב.

ווייס אובר צילום יחצ

כעת, מוקדשת מחווה קולנועית שמעירה את רלוונטיות היצירה הזו לחיים וברצועה בת 85 דקות, בהפקת ביה״ס לקולנוע וטלוויזיה סם שפיגל וגרין פרודקשן, מוצגת רסטורציה דיגטלית של הסרט המקורי, לצד אוצרות של חמש יצירות קצרות, הנשענות על אותם אלמנטים קולנועיים, יצירות שבוחנות את האינטימי מול המוחצן בשימוש בפסקול Voice Over למעט היצירה האחרונה, בה הגיבורה המשוגעת צועקת את המחשבות שלה) הציר של ״לאט יותר״ מוביל לתוך חמש סיפורי מחשבות קצרים שמבטאים את מקום המפגש המרתק הזה, בין הפנים לחוץ, תוך כדי שימוש מטאפורי אחר במצלמה ובקול. האם יש כאן, אחרי הדימויים המוכרים של הגוף והנפש, חידוש, בגילומה של הנשמה, שמקום משכנה בראש, במחשבות? אם כן, הרי זהו הישג מרשים של תבחין, נוכח מפרט הסיפורים. הרצועה שמוקדשת לאברהם הפנר (1935-2014) מבקשת לעצמה, את זכרו וחותמו הקולנועי ולכאורה, מהווה מעין צוואה סמלית לשארית הפואטיקה הקולנועית, בעידן של טון מסחרי.

הסרט הראשון על כפות תמרים (מאת מאיה קניג, 13 דק׳) מצליח לשאוב מ-לאט יותר את ההפכפכות שבזוגיות. המשיכה לצד הרתיעה. במהלך חגיגות יום הולדת 35, בורחת ענת מחוף הים בעקבות הערה פוגענית של חברה שלה. המסע הביתה הופך להיות מסע מהורהר ומעורער, של חשבון נפש. הסרט על אף היותו יחידה קצרה, מצליח למסגר חוויה אינטימית באמצעות הקול, לקודד צופן של מחשבה ביחס לתנועות והצילומים בו סמיכים קומפיזוטיבית ביחס למילים.

ווייס אובר צילום יחצ

רעבעצן (מאת סיגלית ליפשיץ, 14 דק׳) מפגיש אותנו עם האדמו״ר מללוב, בחדר טיפול נמרץ, כשסביבו עדת מאמיניו, כשהרעבעצן מגיעה לומר לצדו פרקי תהילים והוא נע בין שמיים לארץ, הוא מסוגל להתוודע לראשונה, אל אהבתו אליה. גילה אלמגור בתפקיד הרעבעצן הוא לא פחות מליהוק מבריק ויש משהו ייחודי מאוד, בבחירות השונות לעיצוב הפריימים והדמויות, באופן המבע והביטים, ביחידה הקולנועית הקצרה הזו.

ואתה שותק (מאת אורית פוקס רותם, 8 דק׳) הוא הספד לאביה החי, של היוצרת. בעל מכולת שכונתית, שאורח חייו מסתכם בריטואליות, מנהל את שגרת יומו במכולת וברקע מחשבות הבת כתוכחה ועדות לקיבעון כואב.

30 כדורי שינה (מאת איתן ענר, 11 דק׳) אכרם מגיע במכוניתו לאחר ריב עם אשתו ומנסה להתאבד באמצעות 30 כדורי שינה אלא שבמקום מוות, מוחו קודח בהזיות והוא מתחיל לדבר אל עצמו את מחשבותיו. בסרט יש נימה טרגית ששזורה באקזיסטנציאליסטי והוא זה שהופך את המוות לפרדוקס חי.

העץ (מאת ניר ברגמן, 6 דקות) מתאר את נקודת המבט של אישה החולה בניוון שרירים וברקע הקולות אנו מבינים כי אריק בן זוגה ניצב לצדה עם שתי בנותיו שגידלה, בעודה מפונה לביה״ח. ברקע ענפים נכרתים מהעץ בחלון, סמל לתהליך ההיכרתות מהחיים. אלו שש דקות שטעונות במבט ואפיזודות צילומיות מבריקות, נדמה כי הצילום של ניתאי נצר מצליח להעיר את הסיפור ולהעניק לו משמעויות נוספות.

הסרט שסוגר את הרצועה הוא הכל כישוף (מאת תום שובל, 12 דק׳) מגולל את סיפורה של נוסעת משובשת בדעתה (ובתודעתה) שהופכת נסיעה שגרתית במונית שירות למחדל ומחנק, משל כל הנוסעים נשאבו לתוך וואקום קיומי אחר. המסע מת״א לירושלים, מסמל גאולה מסוג אחר ונקודות האמת של המחשבה הנוכחת והאופן בו הנוסעת (בגילומה הכובש של דאנה איבגי), מותחת את גבולות הנוסעים לעבר הסוף המפתיע, מחדדות אלמנטים מרכזיים בז׳אנר האבסורד.

 4.5 כוכבים. הסרטים שונים באיכותם אבל המכלול ראוי לכל שוחר קולנוע

ולגבי מדד מרלנה, גם פה הסרטים שונים באיכותם אבל כשמדברים סימון דה בובואר, זה הרבה מעבר לכל המדדים.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה