ביקורת הסרט: ''שרוכים''

הסרט נע בציר שעולה ויורד, דרך הניסיונות שעל הגיבורים להתמודד איתם והתפניות האנושיות, שובות הלב, מעמידות את הצופה במחקר אין סופי על טיב הקשר של אב ובנו האוטיסט

20/09/2018
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

אנו רגילים לצפות בסרטים שעוסקים במערכות יחסים, בין אבות לבנים. נדמה שזהו אזור פעולה קולנועי, שכמעט ולא ניתן לחדש בו. אלא שהבמאי הוותיק ינקול (יעקב) גולדווסר, מצליח לחזור לאחר הפוגה בת עשור, עם שרוכים ולהעניק נקודת תצפית שונה על הורות ועל קשרי אב-בן.

ילדים לא בוחרים את הוריהם, כשם שהורים לא בוחרים את ילדיהם. הורות זהו קשר גורלי. לא ניתן להחזיר, לא ניתן להחליף. הבחירה איך להסתכל על הנתונים שלנו, היא זו שתכריע על טיב הקשר עם האנשים הקרובים אלינו ביותר. לקשר האינטימי של הורים עם ילדיהם, יש אספקטים פיזיים, רוחניים ופסיכולוגים. למעשה, הרכבים מסוימים כמו הרגלים, חינוך, מידתיות וכו׳ מעצבים באופן דינמי ומזינים את מערכת היחסים הקרובה הזו.

בדיוק בנקודות ההשקה המהותיות האלו, עוסק שרוכים. הסרט פורם, פרופיל של אב ולסירוגין, פרופיל של בן אלא שהשיבוש המערכתי- בן אוטיסט, הורים גרושים, יתמות, משבשים את הדפוס ה״נורמטיבי״ הצפוי מדיאלוג, בממשק הזה. הניסיון להעביר לנו דקות רגשית, דרך מצבים שבשגרה ואתגרים, נוכח שינויים בשגרה המוכרת, נעשה באמצעות, עיצוב הדמויות ופעולותיהן כמו גם בעבודת המצלמה, שנותנת תחושה של מציאות סמיכה. אלה מתהדקים כמו במשיכת שרוכים, לתוצר מוגמר ומהודק היטב בתודעת הצופה.

דובהלה גליקמן צילום יחצ

מעבר לכך, שרוכים הוא סרט קטן ואינטימי, שהמרחב הגבולי בו, מרתק. הקשר עשוי להחזיק את הנעל אבל עשוי משרוך אחד שמתפצל לשניים. כך גם ההמשכיות האחת בין אב לבנו, שורשם אחד וכך גם המבט של הבמאי אלינו הצופים. הבמאי משתדל, לאורך התפתחות העלילה, לאסוף את כל הקצוות.

ראובן (דובל׳ה גליקמן באחד מתפקידי חייו), הוא מוסכניק ירושלמי בשנות החמישים המאוחרים לחייו. טלפון בהול, מזניק אותו להלוויית רחל, רעייתו לשעבר. בהלוויה מתוך קדיש המת, אנו מבינים כי לראובן, בן-גדי (נבו קמחי) בשנות השלושים לחייו, גבר אוטיסט. העובדת הסוציאלית (בגילומה של אוולין הגואל, המצוינת), מתריעה כי כעת עם מות האם, ראובן הוא כל עולמו של גדי וייאלץ לשהות אצלו פרק זמן עד שיתפנה מקום בהוסטל איכותי. עבור ראובן, שהתרגל לחיות בגפו, זוהי בשורת איוב. אלא שהוא נאלץ בעל כורחו להיעתר. וכך מתחיל המפגש המאוחר בין הבן, המודחק, לאביו. בהמשך, מתגלה מחלה אצל האב ומבחינה גנטית לבן, יש את היכולת להצילו.

דוב'לה גליקמן צילום יחצ

הסרט נע בציר שעולה ויורד, דרך הניסיונות שעל הגיבורים להתמודד איתם והתפניות האנושיות, שובות הלב, מעמידות את הצופה במחקר אין סופי על טיב הקשר של אב ובנו האוטיסט. כשם שהדמות מוגבלת, הקשר מוגבל, לעיתים בגלוי ולעיתים בסמוי, אך בשניהם קיים גרעין היכולת והכוח הסמוי, שקושר את האב והבן יחד. מערכת היחסים הזו מרתקת לאורך עלילה, לא מורכבת או מסובכת, לא עמוסה יומרות. פשטות היצירה, זה כוח קסמה, מה שהופך אותה לא לעוד סרט, אלא לסרט לחיים.

בעלילה קיים מימד נוסף ואף הוא ייחודי. הרומנטיקה שיכולה לבצבץ בכל אדם. גם באדם העייף, המדוכא והמלוכלך משמן מנועים. כשרגש פוגש את האדם, הוא מזקק בו את הפנימיות ולרגע הוא נוצץ כמו יהלום. המצלמה של גולדווסר, מצליחה לדוג גם את הרגע הזה. גליקמן תורם את החספוס המשכנע, ונדמה כאילו הוא נולד לתפקיד והוא מצליח להתמקד ולהתרכז ברגעים קטנים, ששופכים על דמותו, אור אחר.

דבהלה גליקמן צילום יחצ

מערכת היחסים בן ראובן לגדי, היא מערכת יחסים בדיונים מתמידים. גם משמעות הזרות של בשר מבשרך, ההדחקה של החריגות, תחושת הכישלון של האב ביחס לבנו המוגבל, יחסו של הבן ותובנותיו הייחודיות ומשמעות המבט החברתי, של המעגלים הסובבים, במוסך, במסעדה של ריטה, במשפחה הרחוקה.

השנה החלה האקדמיה לקולנוע, בצעד מבורך, להקרין את המועמדים לפרסי אופיר, בקטגוריית הסרט, גם בסינמטק ירושלים. זו הייתה הזדמנות טובה לירושלמים, לפגוש את היצירות המועמדות לאופיר ולעיתים גם את העומדים מאחוריהן. כך נחשפתי גם לווידוי של גולדווסר, כשבגמר הצפייה ב״שרוכים״ (שמועמד ל-8 פרסי אופיר), סיפר כי הסרט נשען על חומרים מחייו, היותו אב לבן על הספקטרום האוטיסטי. הווידוי שלו כאב וכבמאי הסרט, מסביר מדוע היצירה מצליחה להעביר באופן מדויק, כנה ונוגע, רגישות גדולה.

דבהלה גליקמן צילום יחצ

הנה הטריילר:

כוכבים 5- סרט רגיש וכנה

מרלנה- עובר. בייחוד בשל האופן, שבו הנשים- אילנה וריטה- מוציאות מהגברים קול אחר.

 

 

 

 

 

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה