ביקורת הסרט: ''שחקן מספר אחת''

הסרט של סטיבן שפילברג מציע פרספקטיבה עתידנית להישאבות שלנו למימד הווירטואלי וההישענות שלנו על עמודי הדמיון תוך התייחסות לאמת ולשקר כשהטוב נשאר בפשטות שלו והרע נוצר בעקבות כבלי האשליה

11/04/2018
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • בדואר
  • RSS

''שחקן מספר אחת'' המבוסס על ספרו של ארנסט קליין ובבימויו של סטיבן ספילברג, הוא הרבה מעבר לחוויה קולנועית. הסרט מציע למעשה, פרספקטיבה עתידנית להישאבות שלנו למיימד הווירטואלי וההישענות שלנו על עמודי הדמיון. הכניסות והיציאות בסרט, ממיימד שמתרחש בעולם של אווטרים למיימד, הלכאורה, מציאותי-תקופתי, עוצמתיות ולעיתים מפעימות מבחינה אסתטית ויזואלית.

יש משהו דיספרופורציונלי אפילו במשחק, בין מציאות לדמיון וביחסים שביניהם. כלומר, המציאות לעיתים נראית אשליה והאשליה לפעמים מרחיקה בקילומטרים את הצופים מהמציאות של הסרט, ונראית מציאות. במידה מסוימת זה סוג של הברקה, כי גם אנחנו נמצאים בדיוק באותו המישלב בזמן הצפייה בסרט- מנותקים מהמציאות ונשאבים למציאות מדומה עם תודעה שאנחנו עושים זאת בתוך המציאותי שלנו ובעיני, טמון כאן מסר עמוק שקשור גם לתקופת אי הוודאות שלנו, תקופה בה האנושות הולכת ומתרחקת מהמציאות ומשתעבדת לעולם הטכנו-ווירטואל.

שחקן מספר אחד צילום יחצ

יש כאן התייחסות לאמת ולשקר כשהטוב נשאר בפשטות שלו והרע נוצר בעקבות כבלי האשליה. הסיפור שמתרחש בשנת 2045 מציג את המציאות ככאוס בצורת גטו אנושי, הכולל עוני גשמי ורוחני ובריחה קבועה מהמציאותי- כלומר סוג שבי אל חזור. האוכלוסייה האנושית חיה בדלות מציאותית ולכן בורחת ל״אאוזיס״ שהיא מציאות מדומה, שמציעה מעין תקווה מדומה, אשליה בה ניתן לבחור דמות ולשחק.

ממציא המשחק שהפך לשבי האנושי, ג׳יימס האלידיי (מארק ריילנס) למעשה היה גאון שפחד מהמציאות אך בזכות המיימד האשלייתי צבר כוח וכעת עם מותו, הוא משאיר צוואה שמורישה את כל רכושו העצום למי שימצא את שלושת המפתחות ל״איסטר-אג״ שהחביא בתוך העולם הווירטואלי. מציאת המפתחות תביא סוג של גאולה לעולם שכרגע נשלט על ידי חברה טכנולוגית מפותחת של בינה מלאכותית ובראשה נולאן סורנטו. העלילה מקפלת בתוכה מחוות תרבותיות שונות לסרטי הקאלט, המוזיקה והסטייל של האייטיז וכמובן משחקי הווידאו הפופולריים של תקופה זו ובכללם מחווה מרכזית לבמאי סטנלי קובריק (עם סט מרכזי שמשעתק את מלון ״אוברלוק״- מ״הניצוץ״). חמש שנים עוברות ואיש לא מצליח למצוא את המפתחות שהחביא האלידיי.

שחקן מספר אחד צילום יחצ

וייד וטס (טיי שרידן) הוא יתום שגדל בעוני אצל דודתו אליס ובן הזוג שלה, בעיר קולמבוס. כדי לברוח מהמציאות הנשכנית, הוא יוצר את פרזיבל- דמות דמיונית שמנסה להתמודד בתחרות למציאת המפתחות ולהגיע לאוצר. במהלך המשחק והשהות בעולם הדמיונית הוא חובר לדמויות בדיוניות (אייץ׳, דאיטו, שוטו) ופוגש את ארת׳רמיס (אוליביה קוק), בה הוא גם מתאהב. אבל יש מעבר לאופק את המציאות, אותה הם נדרשים להציל, ובו בעת הם אפילו לא יודעים איך כל אחד מהם נראה. לאט לאט, רמז אחרי רמז, מבוך אחרי מבוך, הם יגלו את המציאות שהאלידיי ביקש להסתיר ובתוך כך, את המפתחות.

הסרט מאובזר בטכניקות חדישות ודמויות שובות לב ומציע הרפתקה חזותית, רבת מיימדים ומרשימה ברטרוספקטיבה התרבותית שלה ואם הסרט יכול היה להיות, עוד עיבוד נדוש ועמוס לעייפה באפקטים, הרי שספילברג לא נותן לו ללכת לשם. אלא מבקש לפתוח אותנו למסע ארכיאולוגי כמעט, של הזיכרון התרבותי ולהעניק לנו גם סוג של משל על מנת שנוכל לצאת אחר כך, מאולם הקולנוע לאור השמש בחוץ, עם נמשל חזק לחיים.

השחקן מספר אחד צילום יחצ

במובן מסוים, למרות שהסרט הוא נורת אזהרה תקופתי, מפני עידן מתפתח יתר על מידה, והתמכרות לעולם הווירטואלי בו האדם יוצר יש מאין, האהבה כמו בכל הקלישאות מנצחת גם את המכשול הזה. אותה מצייר ספילברג כגשר אמיתי. כלומר כשמתאהבים, אפשר על פי ספילברג, באמת לגשר בין הדמיוני למציאותי ואולי גם, כבר לא צריכים בכלל את הדמיוני.

מסר עמוק נוסף הוא דווקא מסר שלא חיפשתי יתר על מידה אבל צץ לי מיד. הרבה מהדתות מתייחסות אל העולם כאשליה, כמסדרון לדבר האמתי. ואם כבר בשחקן מספר אחת עסקינן, הרי שביהדות ״כל העולם לא נברא אלא בשבילי״. נדמה כי בסרט יש הזדמנות לשאול שאלות, הזדמנות להצצה קטנה, אל מאחורי הקלעים של הוגה עולמות. האם יש כאן חיפוש אחרי ניצוץ אחר? או כמו שאלברט איינשטיין סיכם פעם ״העולם הוא מקום הרבה יותר מוזר ממה שנוכל להעלות על הדעת״.

הטריילר

כוכבים- 4

מרלנה- עובר. גיבורות קשוחות אני אוהבת, אז עפתי על זה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה