ביקורת הסרט: ''רפסודיה בוהמית''

חוויית הצפייה ב''רפסודה בוהמית'' כוללת לא מעט חוויות ווירטואוזיות ומוזיקליות שנחוות כתגליות. המוצא הפרסי של מרקורי והרקע השמרני ממנו בא וההסתכלות האוונגרדית שלו על מוזיקה הם חלק מהסיבות לצפייה

01/11/2018
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

רפסודה בוהמית סרטו החדש והמדובר של בריאן סינגר, מגולל את סיפורה של הלהקה הבריטית האגדית QUEEN. התגבשות הלהיט רפסודה בוהמית, היא אחת הבחירות שמעצבות את המהלך העלילתי בסרט ומכאן נגזר שמו. אנתוני מקקרטן ופיטר מורגן, שביססו את הכתיבה, בין השאר, על שחזור פרטים היסטוריים, מתולדות הלהקה, בשיתוף הגיטריסט בריאן מיי והמתופף, רוג׳ר טיילור, בחרו לספר את הסיפור דרך המוסיקה והסאונד, תוך כדי שזירת הביוגרפיה של סולן הלהקה והפרפורמר, הנערץ בעולם, פרדי מרקורי.

אבל כמו שבשנת 1980 פלאש גורדון התהדר בפסקול של קווין וזלל לילידי שנות את התשעים את המוח, המוזיקה של קווין גונבת גם הפעם, את ההצגה לסיפור.

פרדי מרקורי צילום יחצ

הבחירה להתמקד במרקורי, היא בחירה צפויה ומובנת מאליה. מרקורי שנפטר בשנת 1991 (מדלקת ריאות שהסתבכה עם מחלת האיידס), היה מלכת הלהקה ומלכת הקהל. דיווה שאינה ניתנת לערעור ובעל אישיות תזזיתית, שאינה ניתנת להגדרות ועולה על כל דמיון, בהמצאותיה ובהברקותיה המוסיקליות. לכן גם, חוויית הצפייה ברפסודה בוהמית, כוללת לא מעט חוויות ווירטואוזיות ומוסיקליות שנחוות כתגליות. המוצא הפרסי של מרקורי והרקע המשפחתי והשמרני ממנו בא, גיבוש אופני החשיבה שלו, הדחפים וההסתכלות האוונגרדית שלו על מהות המוסיקה, לצד היותו חיית במה, הם רק חלק מהאלמנטים שמעצימים את הוויזואליה של הסרט ואת הממדים האקסטטיים שבו. מרקורי כותב, שואל ומעיד על עצמו, כבר בבית הראשון של שיר הנושא ״רפסודה בוהמית״:

?Is this the real life
?Is this just fantasy?
Caught in a landslide
No escape from reality
Open your eyes
Look up to the skies and see
I'm just a poor boy, I need no sympathy
Because I'm easy come, easy go
A little high, little low
Anyway the wind blows, doesn't really matter to me, to me

בוהמיה רפסודית צילום יחצ

ובעצם כשחושבים על זה, כבר בבית הפותח של השיר, אנחנו, במובנים מסוימים, מקבלים את תקציר הסיפור. אבל לצד אלו גם האופן בו התוודע מרקורי להומוסקסואליות שלו, קורה מתוך אהבת אישה, אהבת בגדי נשים וחפצון תודעתי וגופני שהם חלק מרכזי בתהליך הבימתי המרתק שלו, באופן שאולי חלקנו ידענו או זכרנו, במעורפל פה ושם אבל מרגש להתוודע שוב, לתהליך ההתפתחות האישית והמינית שלו, באמצעות השירים, כפרסונה.

כמו בנסיקה גם בהתרסקות, אופני התגבשות המיתוס המוסיקלי של קווין, מחזירים אותנו במנהרת הזמן, עשורים אחורה ובעקבות הבחירות, יש בסרט אלמנטים סנטימנטליים מוסיקליים רבים. אבל בעוד הסרט מצליח להעניק חוויה מוסיקלית נוסטלגית ומעצימה, הרי שקיימים בו פערים בממדים הדרמטיים. לאורכו ולרוחבו, סצנות השיא מטופלות באופן שטחי ונדמה שהעלילה נשענת, על הדמות של פרדי מרקורי, שמגלם באופן קסום ומשכנע, ראמי מאלק. אך למרות הכריזמה והאנרגיות השוצפות מהשחקן הראשי, באופן מפתיע ומעורר הערכה, יש משהו מעט כבוי בכל מה שמתרחש סביבו. העלילה נשענת על הדמות ועל המוסיקה אבל זה הופך את הסרט לעוד סרט ולא לה-סרט.  כשהשאלה הגדולה היא, אם פרדי מרקורי היה קם מהקבר, האם הוא היה אוהב את הסרט הזה? או חושב שהוא אובר מלודרמטי וממש כועס על נקודות התצפית שהעניקו חבריו ושרידי משפחתו המוסיקלית, מיי וטיילור.

בוהמיה רפסודית צילום יחצ

בנוסף, מכיוון שהביוגרפיה של מרקורי לצד הביוגרפיה של קווין כהרכב, הם לא סודיים או חסויים, קיימת צפייה דרוכה מהסרט להפתיע. אבל העלילה שמתחלקת לכרונולוגיה של שנים, החל מההופעות במועדוני הלילה של לונדון ועד למסעות מוסיקליים ברחבי העולם, הקלטת אלבומים, שידורים ברדיו והופעות טלוויזיוניות, תחת האמירה ״המזל אוהב נועזים״ מושכת את תשומת לבנו שוב אל המוסיקה. וגם אם לתוך אלו שזורה ביוגרפיה עוצמתית, על הצורך של מרקורי, לברוח מהרקע המשפחתי שלו, משפחה של אנוסים פרסיים שהיגרו להודו ומשם לאנגליה, ומשמו האמיתי, פארוק וגם החיבור למרי אוסטין, אהבתו הראשונה, הקשר בין חברי הלהקה כהרכב, הדינמיקה ביניהם ביצירת השירים (אנחנו חריגים שלא מתאימים זה לזה ומנגנים לחריגים אחרים), ההתנהלות מול המפיקים ובהמשך ההסתבכות של מרקורי עם המיניות שלו ועם עצמו, מסיבות ההוללות, הנפילה הבגידה, ולבסוף, החיבור לג׳ים האטון, הם פריטים ביוגרפיים חזקים אך מותירים תחושה של חלקים לא מגובשים, שגובבו יחד ולא באמת מאפשרים לסיפור לטלטל.

רפסודיה בוהמית צילום יחצ

מבחינת הביוגרפיה המוסיקלית, דווקא היא מטופלת היטב ואנו עדים, לתהליכי היצירה של ההרכב, באופן משכנע. השילוב של רוק ואופרה, פאתוס של טרגדיה, שנינות שייקספירית, עליצות שלוחת רסן של מחזמר ועוד כמה תבלינים, שאפשרו הברקות מוסיקליות של ממש, בזכות האוונגרד של פרדי מרקורי, מאפשרים לסרט להתחקות אחרי תהליכים מוסיקליים, באופן מרתק.

לסיכום, חבל שבמקומות שבהם קיימות הזדמנויות עלילתיות, טעונות במיוחד, קיים רפיון דרמטי ובחירות בימוי שבלוניות. התוצאה, שהסרט מחזיק בעיקר בגלל דמותו של מרקורי והפסקול המקורי האדיר אבל כשמנתקים את המוסיקה, הסיפור כמעט וריק מתוכן.

כוכבים- 3.5 כי למרות הכל, הסרט מצליח לסחוף רגשית ולהעניק חוויה מוסיקלית מהנה.

מרלנה- אם לשפוט זונה מוזיקלית כמו מרקורי, הרי ששוב, כשהולכים עם הלב והתעוזה, אין מדדים של מגדר או של עובר/נכשל. אבל האישה שלו, המוסיקה, עוברת בענק.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה