ביקורת הסרט: ''קינג ביבי''

''קינג ביבי'', אינו רק דוקו-ביוגרפי. הוא מסוג הסרטים, שמעירים מיקיצה או מתרדמת ומכריחים אותנו להתבונן על תהליכים מורכבים שחלו וחלים, ברגע זה ממש, עלינו כחברה

19/11/2018
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

אנחנו רגילים להסתכל על הזמן בפרספקטיבה מאוד אישית. אנחנו מחלקים את אזורי הזמן שלנו לקטגוריות, לשלבים שונים בחיים. ברקע יש רעשים, מכוניות, טלוויזיה, שעונים מטקטקים, אופנות מתחלפות, טרנדים. עשור מחליף עשור. הנוסטלגיה קבורה במעטה ההווה. אבל הזמן והשינויים שמתחוללים סביבנו ובנו, אינם פרטיים כחלק מתהליך, כבול מודעות עצמית. בפרספקטיבה רחבה, אלו שינויים חברתיים, שאנחנו חלק מהם. באמצעות הזמן ובאמצעות הפרט, מתעצב קולקטיב. תהליכים שחלים על מדינת ישראל, מידי שנה, מושלכים עלינו כחברה. אנחנו רגילים להיות חדלים, ביחס להחלטות ושינויים או חסרי אונים בסיטואציות מסוימות, ממלאים את החובה האזרחית (שלרוב, מסתכמת, בלהתגייס, לשלם מיסים ולהצביע בקלפי), אבל למעשים לא ערים מספיק, לשינויים העצומים על המפה שמרכיבה את הזהות הישראלית, את אבני היסוד של ההיסטוריה שלנו ואת המשמעות של תפקיד ניהול המדינה.

ואולי אם נהיה מודעים לתרומתנו כפרט, בפסיפס החברה, נפסיק להיות חסרי אחריות ונוכל לשנות? קינג ביבי, שבויים על ידי דן שדור ומוקרן כעת בסינמטקים ברחבי הארץ לפני שישודר ב-yes דוקו, אינו רק  סרט ביוגרפי. הוא מסוג הסרטים, שמעירים מיקיצה או מתרדמת, להתבונן על תהליכים מורכבים שחלו וחלים, ברגע זה ממש, עלינו כחברה. הסרט מצליח לשרטט את החברה הישראלית, באמצעות הפנים והפרזנטור שלה, ראש הממשלה ביבי נתניהו.

בנימין נתניהו צילום יחצ

הסרט, שנפתח בכתובית מעט מאיימת ״בנימין נתניהו עומד להפוך לראש הממשלה הישראלי בעל הכהונה הארוכה ביותר אי פעם״, מצליח לסקרן, בייחוד כשבהמשך מופיעה, כתובית אחרת, ״מאז שחזר לשלטון ב-2009 הפסיק כמעט לדבר עם התקשורת הישראלית״. מכאן, הסרט ינסה לענות על שתי שאלות, שנגזרות מכותרות הפתיחה: איך הפך בנימין נתניהו לראש הממשלה הישראלי בעל הקדנציה הארוכה ביותר? ומדוע הוא מסרב לשתף פעולה עם התקשורת?

טיפין, טיפין, עורמת היצירה, עובדות ביוגרפיות שמייצרות פרופיל ויוצרים את הסיפור מאחורי הדמות. לא רק תחנות משמעותיות שהזניקו את נתניהו בקריירה אלא גם עובדת היותו האח של, הבן של, הבעל של והאבא של. הקריינות המעולה של השחקן אלון אבוטבול, מייצרת ריטואל מסתורי של מספר כל ידוע. מבט הציפור- על ניו יורק ות״א- הוא מבט הציבור- שמנסה לפענח את הפרופיל המצטייר. הסרט יוצר דיוקן פוליטי, של מנהיג. ואם הניואנסים הווקאליים שבוקעים מהקריינות, והבחירות הממוקדות נדמים, לעיתים, כמגמתיים, תאזרו מעט בסבלנות. יש משהו יפה דווקא בקו האנושי שהסרט מצליח לבסוף ואולי בעל כורחו, לשרטט.

ביבי נתניהו, הוא אולי האדם המפורסם ביותר בישראל והישראלי המפורסם ביותר בחו״ל. לעיתים נדמה לנו, הפאסיביים, שהדימוי שלו נשחק. שוב ושוב, התקשורת מייצרת פרופיל (חיובי או שלילי) ומצליחה לבלבל אותנו (ובסרט אגב, יש ד״שים מרגשים, מאייקוני התקשורת לדורותיהם). שוב ושוב, הכתבות אודותיו, נעדרות המרואיין המרכזי. האם זו בריחה מביקורת? או אסטרטגיה שיווקית גאונית?

בנימין נתניהו צילום יחצ

הקריירה של נתניהו נבנתה בשיטתיות. ממשווק חברת רהיטים גדולה בארה״ב, הוא הצליח לטפס, בעקשנות ובהתמדה, לפסגה הישראלית. בדרך, בחיים האישיים והציבוריים, הוא עובר תהפוכות ממש. הוא אינו מהסס להשתמש בכל מה שיעזור לו לבנות ולמתג את עצמו, הוא מכוון מטרות. כולל, למשל, ללמוד משחק מול מצלמה או לעשות חזרות כיצד להגיב בראיונות מתוקשרים. לצד אלה, המשנה הלא כתובה של נתניהו, ביחס לתקשורת, נחשפת אף היא ובמהלך הסרט, מקבלת משמעות. הביקורת על התקשורת הישראלית, היא חלק מובנה מהמוטו שמעצים את ביבי. למזלו, התקשורת יצרה במו ידיה, את אחד הסלוגנים החזקים שלו ונתפסת בעיני רבים, כלא משקפת ולא רלוונטית. סבירות גבוהה, שתקשורת עוטפת ומפרגנת, הייתה מייצרת הקטנה לדמותו ואדישות מצד אוהדיו. דווקא העוינות של חלקים מהתקשורת, מטעינה את הכוח המניע סביבו ונופחת מסתורין לדמותו. התקשורת משמרת את הדימוי המעצים של אין תגובה וקשה להשגה.

הפן המשפחתי שמצטייר אף הוא בסרט, אינו גורע מהדימוי. שרה נתניהו, הופכת באופן מפתיע, לאנושית, כששזירת הקטעים הלא מחמיאים בסרט, הופכים אותה לשעיר לעזאזל, סוג של קורבן לתסכוליה של התקשורת. יש לה את הקשיים שלה ואת הקטסטרופות שלה אבל לפני הכל, היא רעיה ואם ועליה לפעול מתוך תחנת לחץ בלתי פוסקת. כמה מאיתנו התנסו בלגלם את רעיית ראה״מ? דווקא חשיפת החולשות, בייחוד כשאנו רואים תמונות ארכיון שמספרות לנו איך התבגרה לתוך התפקיד, יוצרים מיימד מאוד אנושי ביחס אליה, לפתע קיימת הבנה למורכבות של מעמדה.

בנימין נתניהו צילום יחצ

כך, שאני לא באמת יודעת, מה ניסו לעשות בקינג ביבי. האם ליצר מהלך הרמטי, ששוזר תכנים תקשורתיים וויזואליים, שצורפו יחד לביוגרפיה חד חלקית (כי ביבי אינו מרואיין בה)? או שמה, ניסו ליצר מסמך שדורש עיון ומזמין את הצופה לשפוט בעין ביקורתית? האם הסרט הוא קריאת תגר? או הצבעה על סוגיות הרות גורל, שמנסות להתגבש לאסטרטגיה מודעת, לכאורה, של ביבי. כך או כך, ככל שהסרט מיצר את המפרט ההיסטורי, הוא מעצים את דמותו של ביבי כגיבור. כל אלמנט הגחכה, נדמה ועובד לטובתו. כל פרט מאיים (כמו גל הטרור בשנות ה-90) מוציא אותו חזק. כן הוא הצליח להביא את הקפיטליזם האמריקאי ולחתור תחת הסוציאליזם של השמאל.

כן הוא פירק את החברה וכן הוא הרכיב אותה מחדש. כן הוא עבד קשה אבל לא מתבייש בעובדות. כן, היה סיפור טיזר סביב הקלטת הלוהטת, אבל הוא מודה ולא בורח, מתמודד ולא מכחיש, למעט לטעון שזה עניין משפחתי ואישי ולא עניינה של התקשורת.  האם הוא הסית לרצח רבין? מההשתקפות עולה שזו הביקורת שהושמעה סביבו, אך בפועל, הוא עשה שימוש בכלים דמוקרטיים והקצנה רעה, שכל הפוליטיקאים עושים בה שימוש. אין הוראה לרצוח, אין הסתה ברורה והסרט, אמנם פותח מקום לספק, אך מאידך מוכיח בו זמנית שאין בספק ממש. גם כותרות העיתונים הנאספות סביב הפרשות האחרונות בהן הסתבך, נותרות מרופרפות.

בנימין נתניהו צילום יחצ

האם אפשר לתקוף את ביבי בשל השליטה על הדימוי הציבורי שלו? מהנימה של הסרט, משתמע שכן. ההחלטה של ביבי לסגת מכלי תקשורת מסוימים, מנסה להשוות להחלטה מימד אנטי דמוקרטי ולו עצמו מעמד של דיקטטור. אבל בפועל? הוא יוצא מאוד עדכני ביחס לניו מדיה במאה 21. כלומר, דווקא החולשה, לכאורה, מוציאה אותו כבונה מהלכים, עדכני וממוקד. גם החכמה שלו, לפנות אל המכנה המשותף של ישראלים רבים- היהדות והאמונה, גורמת להסתכל עליו אחרת, כבעל ביסוס או כלשון העם, להסתכל עליו כ״אחד משלנו״.

לסיכום, קינג ביבי זו יצירה שמספרת לנו באופן נוסטלגי ומפוכח, סיפור על ראש הממשלה של ישראל, ועלינו כחברה. אופן הסיפור ועריכת המאורעות, מתלכדים ליצירה שאי אפשר להישאר אדישים אליה. הקריינות של אלון אבוטבול, לצד הבחירות הוויזואליות, יוצרים רצף היסטורי, סגנוני מעניין, ברבדים רבים כמו תקשורת ופוליטיקה, זהות ומשמעות. גם הניסיון להפוך את ביבי לתואם נשיא ארה״ב טראמפ, מסדר חלק מהגישה והרעיונות מאחורי הקלעים, ביחסי אמריקה-ישראל. אבל לבסוף ואחרי הכל, התוצאה נותרת אמביוולנטית. חלקים נותרים בלתי פתורים ודווקא המקומות בהם היצירה מנסה להטיל דופי, הופכים למנוע העצמה של נתניהו ורעייתו.

כוכבים- 3.5. סרט חשוב אבל נתניהו הוא לוליין ורטוריקן מעולה, כך שככל הנראה, רק הוא יצליח, בבוא העת, לספר את סיפורו. 

מרלנה- עובר. וואלה שרה, בניגוד לדימוי התקשורתי, משהו בנוכחות הנשית שלך, למרות ואחרי הכל, מצליח בסרט להפתיע.

 

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה