ביקורת הסרט: ''מנשה''

בסרט ''מנשה'' קיים היבט הנכחה מאוד חזק בחזית האמנותית, סוג של חידוש מרענן מבחינה ז׳אנריסטית, כשלמעשה זה קולנוע עלילתי שמשתמש בשפה דוקומנטרית

31/05/2018
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

הציטוט של הקומיקאי החרדי מנשה לוסטיג (שמו המקורי, משה מרדכי לאפפער) חסיד המשתייך לקהילה החרדית בברוקלין, תפס אותי  מיד. בכמה ראיונות שונים שנתן לעיתונות העולמית, בעקבות צאת סרטו ״מנשה״ הוא אומר:

''There’s enough rabbis – now God wants to make up some actors''

(יש מספיק רבנים, עכשיו א-לוהים רוצה להמציא כמה שחקנים, ביידיש אגב, זה נשמע יותר טוב). האמירה הקצרה הזו, מבטאת באופן ציני פרסוניפיקציה לנשגב,  באופן מפתיע לאדם חרדי-חסידי, ומעבר לכך, אמירה זו שנאמרה במודע או שלא במודע, מבטאת את לב הסרט. הניסיון של האדם הקטן והמאמין, לענות על השאלה הגדולה והאוניברסלית, מה א-לוהים רוצה ממני? להיות צדיק או להיות אני? להיות תלמיד חכם כמו שמצפה ממני החברה או שחקן כמו שאני מבקש להיות.

נתחיל מזה שבסרט מנשה, קיים היבט הנכחה מאוד חזק בחזית האמנותית. סוג של חידוש מרענן מבחינה ז׳אנריסטית, כשלמעשה זה קולנוע עלילתי שמשתמש בשפה דוקומנטרית. הלוקיישנים מצטלמים בבורו-פארק וחלק מהשחקנים מגלמים את עצמם. על הרצף הייחודי הזה, הסרט דובר את שפת המקומיים, יידיש. קולנוע דובר יידיש הוא אחד המאפיינים הבולטים של הקולנוע החרדי הבינלאומי, כשיידיש זו האנגלית של החרדים או אם תרצו ניסוח מדויק יותר, השפה הבינלאומית של החרדים (בדגש על הקהילות החסידיות). אך לא רק החזית והשפה בסרט מעניינים. בעוד הקולנוע החרדי-גברי דעך כמעט לחלוטין בעשור האחרון, דמותו של מנשה כגבר חרדי, שמעורב בזיקוק היצירה, מחזירה את המבע המרתק הזה ובגדול. הסרט יוצר מציאות תסריטאית שהופכת את הנרטיב שלו לדו (או בינ) סקטוריאלי באופן שגם חרדים, יכולים לצפות בו ללא חשש, להזדהות ולהתרגש ועל הספקטרום המיוחד הזה, הסרט רושם הישג בינלאומי חשוב.

הסרט מנשה צילום יחצ

 אם לא די באלמנטים אלו כדי לעורר אתכם לייחודיות של הסרט, מנשה, הוא החרדי האנטי גיבור, בליהוק נון-קאסט שמגלם את עצמו ומוליך את העלילה המבוססת על חייו האמיתיים. חסיד אלמן, אב לבן, שלומיאל, כבד משקל מברוקלין. לכאורה, נעבעך כזה, ששורד את הימים כמו את הסביבה וספק איך היא שורדת אותו. הסרט עצמו עוסק באבהות כנגד כל הסיכויים ועצם הבחירה במנשה, לא רק אותנטית אלא אמיצה (ברמת החשיפה), ויש לה כוח מטלטל על העובדות המוצגות לנו במהלך הצפייה.

מנשה סרט יחצ

מבחינת הסיפור, לא מדובר בסרט מתח או הרפתקאות אלא שאירועי היומיום הקטנים של מנשה, הם מתחים והרפתקאות קטנות, שמגוללים סיפור קטן על קהילה סגורה (בפריימים סגורים) וטרגדיה משפחתית. מנשה שהשתדך והתחתן בגיל 22, עם אישה שהוא לא בחר (אבא שלו הטיס אותו לישראל וסגר שאת השידוך- כלומר, בלי לשאול אותו). נאלץ בהמשך, לראות את האישה הצעירה, סובלת בניסיונות להרות, כשלבסוף נולד בנו יחידו. אלא שעם מותה הטרגי, רב הקהילה קובע שהילד יהיה במשמורת אצל הדוד המבוסס, עד שמנשה ימצא כלה ויתחיל פרק ב׳. מנשה לא רוצה להתחתן אבל רוצה בכל נפשו לגדל את בנו יחידו. הרצון והמעצור של מנשה, הופכים אותו לתלוש אך במקביל מגבשים את דמותו ומעצימים את הקונפליקט האישי שלו מול הרצון של הקהילה אליה הוא משתייך. וזו עוד שאלה שהסרט בוחן מזווית כמעט דוקומנטרית; איפה קיים רצון הפרט (דעות, רגשות, מחשבות) ביחס לרצון החברה, שמייצגת עמדה שמרנית של דרך חיים אחת?

מנשה סרט יחצ

במהלך הסרט, באמצעות הדמויות והפרטים הקטנים (חסה מתולעת, גלידרייה, אפרוח), אנו חווים באופן היפר ריאליסטי את דמותו הלא שגרתית של מנשה. מצד אחד, קופאי במינימרקט מקומי שתמיד רואה את הדברים אחרת, נכשל שוב ושוב אבל לא מוותר על אישיותו. ומצד שני, ״לוזר״ בעיני החברה שפוסחת על מאמציו ומיישרת מבטה כמו כל חברה, אל התוצאות. המבט של הרבי, הוא המבט המפוכח והמפשר אלא שהחברה מנהיגה שיטה והרב חושב על טובת הילד כשבנוסף לאלו, גם הדוד מצפה שמנשה יתיישר עם הקו. כולם לוחצים עליו להשתדך, להתחיל פרק ב׳, למצוא אישה שתנהל את משק הבית ותדאג לבנו אלא שנפשו של מנשה רוצה דרור, הוא משוכנע שהוא אינו צריך אישה ויכול בגפו ולכן גם לא מתאמץ יתר על מידה בעניין זה. וכך הסרט מציג את הנשים כמדוכאות, כנועות אפילו כלואות, היבטים שנדמה שמנשה לא רוצה להיות חלק מהם וזהו אם תרצו ביטוי למרד קטן של נפש חופשיה שכלואה בגוף גדול ובממסד קפדני, שבסרט מצטייר כמטיל שררה.

הטריילר:

נדמה שבמהלך הסרט, מנשה מנסה לשרטט את גבולות העצמי או יותר נכון להרחיב אותם ושואל, עד כמה הקהילה היא אני ועד כמה אני בתוכה? עד כמה אני נאמן לעקרונותיה כשהם נוגדים את הרצונות שלי? את הנפש החופשית שלי? אלא שהמציאות שהוא צריך להתנהל בתוכה נוטה לדעה החברתית והקונבנציונלית. קשיי הפרנסה, קשיי ניהול משק הבית הם רק התמודדויות קטנות ויומיומיות, כמעט אנקדוטות, שמעצימות את התחושה שהכל סוגר עליו. הבחירה של במאי הסרט (יהושע ויינשטיין), להעמיד מצלמה במשך שנתיים, כראי לחברה ולשמר סיפור אותנטי על שלל הקודים הסימבוליים של הקהילה החסידית והנהגותיה, מציגה את מנשה כחריג כבר בפתיחת הסרט, צועד ברחוב המקודד עם סגנון לבוש חסידי אמנם, אך מרושל. העלילה שהיא גם שגרה, מעבירה אותו תהליך של משטור, כניעה וציות, עד לפרטים הקטנים ביותר כמו קוד הלבוש. אף אב לא רוצה לאבד את כבודו או את בנו.

מעבר לכך, שאלות מהותיות רבות מציף הסרט הזה ומאפשר לצופה לנסות לענות עליהם כחלק מאקט של מציצנות. מהי פרטיות ומהי פרהסיה? על איזה מהמצוות ראוי להילחם והאם חזרה בתשובה, שייכת גם אצל חרדים מבית? האם ניתן להיטהר ולהפוך לאדם חדש? ואיך תהליכים שמימיים הם חלק משימת הלב לפרטים הקטנים שבשגרה?

מנשה הוא אחד הסרטים הבודדים שיעניקו לכם חוויית כמעט, קולנוע חרדי (אבל לא כי הבמאי חילוני וכו׳) עם גבר חסיד אותנטי ושובה לב במרכז העלילה (כוכב אמיתי) וזה מה שהופך אותו להרבה מעבר לעוד סרט, לחלון הצצה נדיר ומשובח על דמות כובשת מעולם אחר.

כוכבים- 4 הצצה נדירה, שברון לב קטן, שגרה מעיקה וגיבור כובש

מרלנה- נכשל. נקודת התורפה והחולשה של הסרט. האופן שבו הוא בוחר להציג את הנשים החרדיות, סטריאוטיפי ומדכא, ומוביל אותו להיכשל במבחן ובגדול.

 

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה