ביקורת הסרט: "מילים נרדפות"

מלים נרדפות, מבטא אהבה מוחמצת לחלום הישראלי, חלום שבניגוד לחלום האמריקאי, איננו חלום החומר, אלא חלום הרוח. חלום האהבה הנשגבת והבלתי מושגת

03/03/2019
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

מלים נרדפות, סרטו החדש של נדב לפיד (השוטר, הגננת), זוכה דב הזהב בפסטיבל ברלין, הוא סרט קשה לצפייה. נימת הביקורת שמלווה את הסרט היא ערומה, מכאיבה ומכוערת אבל אין ספק, שזהו אחד הסרטים הגדולים שיצאו בשנים האחרונות וסרטו הטוב ביותר של לפיד. הסרט שעוסק באיבוד זהות ובמבוי הסתום של החילוניות, על סה״כ חלקי ה״בלה בלה״ הישראלי, מצליח להיות מדויק ולספר סיפור, על גבולות והווי, שבאופן פרדוקסלי הפכו, בין השאר את היהדות למיותרת ולא רלוונטית בעולם. מבחינתי, כחילונית לשעבר, הסרט הוא הסיפור שלא סיפרתי כמו הרבה אחרים שעשו קאט, כאקט של ביקורת ושינו כיוון בחייהם, ואין ספק, שאם הייתי צופה בו כחילונית, זה הסרט שהיה מחזיר אותי בתשובה.

את הסרט שמתקפל דרך חוויית היחיד, צריך לקלף. זה דורש סבלנות ויכולת ניתוח לא פשוטה, של קרדיולוג מומחה. אבל לצד זה, הרצון לברוח מהזיוף אל קו הבחירה, הוא לא רק הרצון של יואב, גיבור הסרט. זהו רצון שמלווה צעירים רבים, ששירתו בצה״ל וגדלו בבתים טובים ובכל זאת, בחרו לברוח אל הגלות. המקומות אליהם צונח יואב, הם מקומות ברורים, כנים ונוקבים, כשהסרט, כחוויה, הותיר אותי... ללא מילים.

קשה לנתח סרט מורכב בביקורת קולנוע קצרה. מלים נרדפות דורש לא פחות מעבודת סמינריון מלומדת, אבל אנסה לפשט את החוויה לפסקאות קצרות.

מילים נרדפות צילום מסך

ז׳אנר

כבר בכניסה לסרט אל עולמו של הגיבור, המצלמה מנסה למצוא מנחים קרובים לתודעה, למחשבות, לפנימיות של דמות שמתחפצנת פעם אחר פעם, בניסיון להרגיש חיבור אל עצמה. ברמת הז׳אנר, זהו לא ריאליזם אלא קרוב יותר להתגלמות האבסורד. האופן המכביד של התודעה והמסע המורכב דרך המלים, נוכח השיטוט התמידי של המצלמה, שלכאורה, מחפשת אופני ביטוי ויזואליים, הופכת הז׳אנר מריאליזם פלסטי לאסקפיזם טהור. ואין אלא להריע, לפלישה של ז׳אנר יוצא דופן, בקולנוע המקומי, שלועס שוב ושוב את אותם הז׳אנרים ה״מקובלים״ או ה״נוחים״ לקהל. אני מוצאת בביטויי הז׳אנר של הסרט, ניסוי מעבדה, שהופך את חווית הצפייה למתאבדת. הקולנוע נמצא בפלירטוט עם המרחב הגאוגרפי, עם הכוריאוגרפי הפיזיקלי, עם האדריכלות העיצובית, עם המומנטום של התיאטרון, עם האפור של האטמוספירה והצבעוניות של התלבושות. מרחב התעתוע הוא כמעט פנטסטי, הוא כוראוגרפיה של מילים- שמאלפות את המבנה המקובל של תסריט. למעשה, הוא זהו הסרט הישראלי הראשון, שמציג הוויה חשופה לפילוסופיה קיומית, כמעט בקטית (בוואקום בוודאי), חפה מצדקנות אמנותית וחנופה לשייכות.

שפה

הבריחה מהשפה, היא חלק ממכלול ניסיון הבריחה של יואב גיבור הסרט, מישראל לצרפת. אבל במובנים רבים, הבריחה מתחילה כבר בשימוש בשפה. העברית שזלגה לסלנג והפכה להתנצלות מנוסחת אצל ישראלים בארץ ובחו״ל, היא אחת מהמוטיבים המרכזיים ל״בריחה״ של הגיבור, שבוחר לדלג על ההתנצלות המיותרת הזו ולצלול לנבכי שפה זרה. הקאטצ׳ ברור. העברית היא חלק מהזהות שלנו- וכל המלים הזרות שנתרגם בראש, מצרפתית לעברית, יחזירו אותנו אליה. המלים אינן אלא מלים נרדפות, לבוש חלקי לריקנות, שחוזרת על עצמה בביטויים וריטואלים שונים. הסרט, הוא יומן זהות של מילים, של דמות שנזרקת, מהמרחב המוכר, לגילוי העצמי האמתי שלה. הקור וההשפלה, הם חלק מהדחיפה העצמית לקצה הקרחון, ממנו מתגלות, המשמעויות העמוקות ביותר. רק מי שהיה שם ב״קצה״, יכול להבין שהסבל הפיזי מתגמד ליד הסבל האמתי של חוסר משמעות וכבוד עצמי- שמכונים בטעות, חירות או חופש. שם בתחתית ה״אני״, מתחיל תהליך הגילוי האמתי והלידה מחדש.

מילים נרדפות צילום מסך

פיזיות

הכניסה שלנו כצופים לעולמו של יואב, היא מטלטלת. המצלמה לא בפוקוס ומזכירה, קצת, סחרחורת, אחרי חבטה של הראש על הקיר. כי כשיואב נפלט לצרפת, הוא נולד מחדש. ישראל, האם החסודה, מבחינתו, מתה. הוא יתום. וכך, במרחב הקירות האטומים בחלל הריק- סמלי הייאוש, הוא מוצא את עצמו עירום כביום היוולדו, קופא מקור וללא שום פרט מזהה או שליטה על גורלו. אבל הזהות היא מעבר לפרטי לבוש או זיכרונות. הזהות היא אתה, על רצף הסיפורים הקטנים שאספת. בתוך חוסר האונים, בוואקום קיומי, בבניין עתיר אדריכלות מקומית. בהמשך, מוצאים אותו קופא מקור, זוג צעירים, סופר בשם אמיל ומוסיקאית בשם קרולין, שגורלם לאורך הסרט, נקשר בגורלו. אבל דווקא המפגש המחבק עם המקומי, ימשיך את החבלה הנפשית של ה-אי שייכות- עד לשיאו של השיגעון. יואב שדובר צרפתית בסיסית, רוכש במעט כספו מילון כיס, בניסיון להתחקות אחרי הצרפתית המורכבת. אבל כל המילים שהוא לומד, ממשיכים למצות חוויות של דיכוי, פחד וניכור ומולידים פלשבקים. יואב רדוף והמילים הם רק אופן ביטוי אחד לזה. ומה קורה כשמנתקים את התודעה? מתחילים עם הגוף. הערום הוא חלק הגבריות המושפלת, ה״גבר״ הישראלי, מוצא את עצמו חסר אונים וחסר ערך העצמי. ערום הוא אחד מהמוטיבים של לידה ובהמשך, ישמש גם כחלק מהמוטיב הארוטי. הפרט אונס את עצמו לחוויות הטרגיות של צמצום המרחב, על רקע זה, סמל לאי היכולת לנתק את הזהות, הוא היותו של יואב נימול. הסימן היהודי, הוא טאבו על הגופני.

זהות

הסרט הוא אסופה של שברי היומיום, האדם שמנסה להתנתק מחבלי הלאום, מוצא את עצמו בארץ זרה, ישראלי בעל כורחו. הביטוי ל״נאמנות״ הוא ביטוי אלים, שחודר את השכבה של המקום או הפרט. ״יש מקומות כל כך יפים שזו סטייה לא להסתכל עליהם״ אבל הגיבור מקפיד לא להסתכל למעלה אלא להסתגר בתוך עצמו הסיזיפי ולרדת הכי נמוך שאפשר. הסרט משנה את התדר והעוצמות שלו, בהתאם לחוויות הקיומיות וההישרדותיות של הפרט. אבל הנוכחות של הזהות משיגה את הדמות בכל מפגש וצומת: הוא ישראלי, הוא יהודי והמטען האמתי שלו, הוא היותו חלק מצבא ההגנה לישראל. פסקול חייו, הוא שירת ה״תקווה״. הפרשנות של המטען הזה, מציפה את הגיבור במפגשיו עם הישראלים מלומדי הקרבות בצרפת, ובאקט פורץ גבולות ואירוני למדי, בשגרירות הישראלית. הפלשבקים, מציגים מודל ישראלי על אוטומט, ללא אובייקטיביות אמתית. החוצפה הישראלית מתורגמת בסרט לשיגעון. כמו שיגעון האהבה הבלתי מושגת, הזהות הבלתי מושגת, הופכת את הגיבור לכל מה שהוא ברח ממנו. בסוף הסרט, הדלתות שנפתחו הן הדלתות שיסגרו ויובילו את התסכול לשיאו.

מילים נרדפות צילום מסך

לסיכום,

״אני אדם רע. אני פגומה. נחותה״

״נכון מאוד״

הבטתי בו.

״כולנו כאלה. כל אחד מאתנו פגום. אנחנו זקוקים לפגמים, לשברים, לסדקים״.

״באמת?״ שאלתי

״בוודאי. אחרת איך האור יוכל להיכנס?״

(שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי, עמ׳ 365).

מלים נרדפות, מבטא אהבה מוחמצת לחלום הישראלי, חלום שבניגוד לחלום האמריקאי, איננו חלום החומר, אלא חלום הרוח. חלום האהבה הנשגבת והבלתי מושגת. הסרט הוא שיקוף לזהות אבודה, שהפכה לתשוקה ל״אין״. גם כשא-לוהים מוצג כלא קיים, בתהליך ההתאזרחות הצרפתי, הוא נוכח שם, בכל מחשבה (״לא להביט למעלה, לא להביט למעלה״). הסרט מבטא אסקפיזם, כחלק מהניסיון לממש את הייעוד הישראלי של כאן ועכשיו, נוכח החלום ושברו, נוכח ההלם ועיצוב/אילוף התודעה. אבל הסרט מצליח לבטא בעיקר, את הפגמים והביקורת שחסרה כל כך באמנות הקולנוע, דווקא כדי לאפשר, לאור להיכנס.

כוכבים-5

מרלנה- וואלה. צריכה להמשיך ולחשוב על זה (למרות שלעשות סרט כל כך מיני, בלי להראות עירום של אישה, כבר רושם סוג של הישג).

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה