ביקורת הסרט: "יום גשום בניו יורק"

כשסרטו של וודי אלן נפתח הוא מטיל עלינו את הכישוף המוזיקלי, את צבעי הפסטל ואת הקריינות החכמה של המחשבות. הוא שואב אותנו, גורם לנו להתמסר ושוכחים לחלוטין מעצם האשליה, מהבמאי ומההאשמות המחרידות נגדו

23/10/2019
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

צאתו של יום גשום בניו יורק שהוחרם בארה״ב נוכח תנועת Metoo# וצלה של הפרשיה המבישה סביב וודי אלן, בן ה-84, שבתו המאומצת חשפה שהתעלל בה מינית כשהייתה ילדה, הוא הזדמנות טובה לדון בשאלה הכי קריטית בעולם הקולנוע והיא האם אפשר להפריד יצירה מהיוצר שלה? ואין שאלה יותר רלוונטית מזו, בצלן של פרשיות איומות שצצות כפטריות אחרי הגשם ונקשרות לבמאים בעלי שם ומוניטין.

כשאלן מכחיש את האשמות נגדו ומכריז שהוא תומך בקמפיין מי טו זה נשמע לנו ציני אבל באמת לא ציפינו שיודה. כי לווידוי יש אות קלון ומי יודע כמה שנים נותרו לאלן, שהמחוג בשעון הביולוגי שלו הולך ומאט. וכשמדובר באלן, למה שיוותר על הנאה מהספקות שלנו כשאפשר גם לזה להתייחס בהומור? יצרים זה דבר משונה ונסתר ואולי לכן, אלן עצמו, נהנה לבחון אותם שוב ושוב כבמאי, בפנטזיות הקולנועיות שהוא רוקח.

(צילום: יח"צ)

בפנטזיה הקולנועית, וודי אלן כבמאי, מוכר לנו עולם שכמה לאהבה. אהבה מסוג הנשגב, שהדרך אליה פתלתלה. אז בין בדיחה על ציצים שטוחים ובדיחות על ניאופים, דילוג בין רף סטייל של דמויות (הפעם מעולם הקולנוע), מרחף לו הדבר הנשגב הזה ששמו אהבה. אלן מכיר היטב את השקט סביבה, את המתחים הקטנים, את קצב פעימות הלב והוא מציע לנו את הפנטזיה הזו על מכלול יופייה הסטטי והאסתטי. אלא שבמציאות, וודי אלן האדם לא מצליח לגעת בנשגב ואלמלא רפרטואר הסרטים שלו והנוסטלגיה שהם מעוררים, סביר להניח שהאולמות בישראל היו ריקים מאדם.

כשיום גשום בניו יורק נפתח הוא מטיל עלינו את הכישוף המוזיקלי, את צבעי הפסטל ואת הקריינות החכמה של המחשבות. אנחנו מתכרכמים מכמה שזה קרוב אלינו, שואב אותנו, גורם לנו להתמסר, שוכחים לחלוטין מעצם האשליה, מהבמאי והאשמות המחרידות נגדו. רגע, האם זה מוסרי? האם אנחנו אמורים להירתע?

(צילום: יח"צ)

העלילה עצמה היא קרקע פורייה לבחינת מערכות יחסים בין גברים לנשים ושאלות מוסר. גטסבי (רמז לגטסבי הגדול? אפרופו ניו יורק) ואשלי הם זוג סטודנטים, ממשפחות עשירות, שלומדים ביארדלי, קולג׳ לאמנויות. גטסבי חובב הימורים ואשלי כתבת נלהבת בעיתון הקולג׳. כעת הם נוסעים למנהטן כי לאשלי יש הזדמנות חד פעמית לראיין את רונלנד פולרד- הבמאי הנערץ שביים את ״זיכרונות בחורף״ (האם זה היה שם הסרט באחת מטיוטות התסריט של אלן? סביר להניח שכן או לעולם לא נדע). לגטסבי ואשלי חלומות רטובים על ניו יורק אבל המפגש עם הבמאי הדגול ובהמשך עם התסריטאי ובהמשך עם השחקן, מוציאים לאשלי את גטסבי מהראש.

התכניות משתבשות ובאופן פרדוקסלי, גטסבי מוצא את עצמו משחק כניצב בסרט סטודנטים ושם... צפויה לו הפתעה. שרשרת האירועים שמתרחשים במקביל ברצף של אשלי וברצף של גטסבי, מאלפים ממש, וחדי אבחנה, הן בדינמיקה שהמפגשים מיצרים והן בהבניה הפסיכולוגית (הערת ביניים קטנטנה, כתשובה לשאלה שגטסבי שואל: נשים נמשכות לגברים מבוגרים כי רמת הטסטוסטרון שלהם נמוכה בהשוואה לגברים צעירים. הרמה הנמוכה של הטסטוסטרון גורמת לאוקסיטוצין (הורמון האהבה) שהמוח שלהם מפריש לעלות החל מגיל 50 מה שהופך אותם לרגישים ומכילים יותר, וזה מושך מאוד נשים צעירות. סתם כי שאלת והלא דבר). העולמות שוודי אלן בונה בסרטו החדש הם ווריאציות לקולנוע, הם מבט לסרטים ולכוח המניע מאחוריהם והם למעשה חושפים חולשות (שחקן צריך לזייף תשוקה או במאי שחושב שהסרטים שלו הם חרא אקזיסטנציאליסטי מהביל או בגידה של האישה עם החבר הכי טוב וכו׳).

(צילום: יח"צ)

מעבר לזה, שהסרט קורא תיגר על החשיבות הפאתטית של אמנים מתחום הקולנוע, הוא קורא תגר על המוסר הצדקני שמכסה על כך שהכוח המניע האמתי מאחורי הפעולות של האדם הוא הכוח המיני. אמנים הם בדרך מלאי להט- איזה להט? עצרנו רגע לשאול? אולי זה נשמע לי חשוד כי יש לי מוח אפל או אולי באמת לגטסבי יש קצת אספרגר, מי יודע. אבל ביער פסנתרי הכנף בניו יורק, בנוגה של האהבה בעיר האורות, יש טעם לשאול כי הכל אפשרי.

וכן, סה״כ כל הכיעור הוא סה״כ כל היופי וגם כיום, כשאני הולכת לסרט חדש של וודי אלן, אני מתרווחת על הכסא בגעגועים. חלק ממני נותר לנצח קבור בסרטים שיצר לאורך השנים, ולפעמים נדמה לי, שהצפייה בוודי אלן, שהיה ונותר רומנטיקן מבריק עם הומור שלא מהעולם הזה, מחזירה לי חלק אבוד. צחקתי בסרט ונמסתי לתוכו בו זמנית אבל בעודי יושבת ומתענגת על סרט שכולו מדבר אלי ועלי, לא יכולתי להתעלם מתחושת האי נוחות של השאלה. האם לשבת כאן באולם ולהישאב לעולם הוודי אלניסטי הקסום הזה, זה מפגן תמיכה ביוצר? או שהיצירה זו יצירה ושאת האדם מאחוריה ישפוט בית המשפט? השאלות הפוליטיות והמוסריות הבהבו, בעל כורחי, מתאורת יציאת החרום.

(צילום: יח"צ)

ובמה אני בוחרת לבסוף להאמין? הרי להאמין ביצירה ללא היוצר, קיים גרעין של כפירה. קצת כמו להאמין בעולם בלי להאמין במי שאמר ויהי אור. ובינינו? זה נוח לי לאמץ באולם החשוך, דפוס של כפירה. כי  באמת ובתמים אני לא חושבת שגבר יכול להיות עדין נפש ורומנטיקן מוצלח, בלי לאהוב את הסרטים של וודי אלן או את הביטלס (וכמובן עוד כמה נפילי עולם). אבל יחד עם זה, כשהתענוג העל חושי, מסתיים ומשאיר טעם של ממתק בפה, אני לא יכולה שלא להרגיש את התרמית שהאהבה מייצרת. ואולי כעת, בזמן כתיבת השורות האלו, הגיע הזמן לדבר עליה? כי במציאות האהבה היא האושר ההדדי הזה, בין שני אנשים בוגרים, שמאושרים להיות ביחד (סתם כי אולי שכחת וודי. והלא דבר).

לסיכום, אם כשהייתי צעירה יכלתי לדעת איזו משמעות תיהיה לוודי אלן עבורי ואיך אפגוש אותו שנים אח״כ, בסרט שיוצא ב״שושו״ לאקרנים כשהד הביקורת התקשורתית דולקת בעקבות הבמאי, לא הייתי מאמינה. המסקנה היא לא להקל בשום סרט שרואים בגיל העשרה. לעולם אין לדעת מי עומד מאחוריו. אנחנו בסופו של דבר לא יודעים כלום על אף אחד, כולל הבמאים שאנחנו הכי אוהבים בעולם, כולל הרעיונות שהסרטים שלהם זורעים בנו ואשליות ממכרות על אהבה. כי בסופו של יום גשום, הפוטנציאל המפלצתי שוכן גם בתוכנו.

כוכבים: 4 ממתק וודי אלניסטי קסום.

מרלנה- גם פה צולח לא רע אבל יש לי קצת בעיה עם חלק מהדימויים השרלטנים של גברים על נשים צעירות.

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה