ביקורת הסרט: "היורשות"

הסרט, בבימויו של מרסלו מרטינסי, שבמרכזו אך ורק דמויות של נשים, מתאפיין במשחקי תאורה מופתיים, שיוצרים תחושה של פריים אמנותי פלסטי כבר מכניסתן של הדמויות לחיי הצופה.

15/11/2018
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

עוד לא גיבשתי את דעתי בנוגע לבמאים שמביימים סרטי נשים שבמרכזם תשוקה נשית. האם יש בבחירה צד אמנותי שבוחן תשוקה? או שהחתירה היא ערמומית, תאווה כמוסה או פנטזיה של במאים תאבי שליטה על סט נשי כי יש משהו מעורר להט באהבת אישה אל אישה. נדמה לי שהסוגיה הזו עמוקה ודורשת מחקר אורך, בייחוד כשסרטי נשים שמבוימים על ידי גברים, לא נכשלים מבחינה אמנותית או קופתית אלא אדרבא לרוב זוכים לשבחי המבקרים והקהל והופכים לקולנוע אופציונלי. כזה הוא גם היורשות סרט מפרגוואי, דובר ספרדית, בבימויו של מרסלו מרטינסי, שמצליח לבטא תשוקה עזה של נשים בנות הגיל השלישי.

צ'לה וצ'יקיטה (בגילומן של אנה ברון ומרגריטה ירון) הן זוג נשים בוגרות שחיות כבר שנים ביחד. במהלך הזמן הן הופכות להיות מתואמות כזוג לכל דבר. צ׳יקי אוהבת חיי חברה ודומיננטית בקבלת ההחלטות וצ׳לה המסוגרת, מקדישה את זמנה לציור. אבל חוב שהולך ותופח למיימדי הונאה, שולח את צ׳יקטה לכלא ומהרגע שהיא יוצאת מהמרחב הביתי והזוגי, צ׳לה מגלה את עצמה. היא מתחילה להתפרנס מנהיגה מזדמנת של נשים זקנות ועשירות ובדרך גם פוגשת את אנג׳י (אנה איבנובה) צעירה אטרקטיבית. המפגש עם אנג׳י והעצמאות שנוצרת לפתע בחייה של צ׳לה, גורמים לה לגלות מחדש את הרצונות שלה ולהתעורר מתרדמה ארוכה, כדי להבין שהיא במלכוד זוגי עם צ׳יקי.

היורשות צילום יחצ

הסרט שבמרכזו אך ורק דמויות של נשים, מתאפיין במשחקי תאורה מופתיים, שיוצרים תחושה של פריים אמנותי פלסטי כבר מכניסתן של הדמויות לחיי הצופה. הפוזיציות שבוחר מרטינסי יוצרים שיקוף אמנותי, כמו הישיבה גב אל גב על המיטה. כל אחת מהבחירות, מלווה במוסיקה שמעצימה את הרגעים היומיומיים (כשאת הסרט, אגב, נועל השיר Recuerdos De Ypacarai בביצועם של מאיה בלזיצמן ומתן אפרת, הישראלים).

הפריימים פתוחים לרוחב וחדירות הצבע חופפים לתנועת הפסקול, אלה יוצרים תמונות נקיות שמחדדות שוב ושוב, את האובייקטים המצולמים. לדוגמא, המגש (״את רגילה לקבל הכל על מגש של כסף״). מגש שעליו מונחים בקומפוזיציות משתנות הכלים- הופך למיצג אמנותי שגם רעשי זכוכיות הקריסטל תורמים לו. לצד זה, הנשים שממלאות את המסך, גרוטסקיות כל אחת בדרכה ויש תחושה של מרקם דמויות חי. הנשים מייצגות משהו טבעי, חי ונושם. הן אינן משקפות את המודל הנשי, האסתטי והמושלם אלא מגיעות כפי שהן, רופסות, מלאות, מגושמות כשהבמאי כלל אינו מנסה להסתיר את הפגמים אלא נעזר בהם לאפיונן של הדמויות. גם כשצ׳יקי נכנסת לכלא לנשים, הכלא מתאפיין בחיות נשית שוקקת ומלאה נשים בשלל גילאים, ילדות לצד זקנות.

היורשות צילום יחצ

הזמן הוא אחד המפתחות להבנת הסרט. כשעם הגיל מתפתחת שממה רגשית וכאילו אזורים מסוימים נכבים או רדומים. השהות של כל רגע מבססים את המהות של המחשבה, באופן שגם לריקנות נוצרת תכלית. פינוי הזמן חופף לפינוי הבית, שכן  צ׳לה, נאלצת למכור את הריהוט היוקרתי שממלא את הבית שנולדה בו ונשים זרות, מגיעות למרחב הפרטי ומפשפשות בו. פינוי הבית, מקביל לפינוי הנפשי שלה.

באוטו שצ׳לה נוהגת בו ומסיעה את הנשים ואת אהובתה, חוזר המוטיב של הצלב שתלוי על הראי ברכב. אלה ממחישים את מסע הצלב שלה ואת השינוי העמוק שמתחולל בה. המכונית והדרך הם סמל לרצון החופשי ולפלירטוט של צ׳לה עם הגבולות. כשאנג׳י הצעירה נוסעת איתה, מצליח הבמאי לחתוך את הפריים והמצלמה מקבילה למבט ארוטי, בזכות המבנה של התמונה, זרוע חתוכה, צוואר, ירך.

היורשות צילום יחצ

הביטוי לתשוקה נשית, מגיחה מתוך סצנות שיא שמבטאות לחץ פנימי עמוק. נשים חוות ארוטיקה מהרחם. אופני הביטוי של התשוקה היא פנימית. הבמאי שמצליח להבין זאת, לא מציג אוננות מינית אלימה, אלא מצליח למתן את התאווה של צ׳לה כאישה מתבוננת וליצור אוננות נשית אחרת, איטית, מתנשפת, מכילה.

הבמאי נוגע בנקודת כובד בה הכל יום אחד מתגלה כסתם. הדמיון שעבד שעות נוספות ויצר סיפור שלא סיפר אלא היצר. תודעות אבודות שהתרוצצו כמוטלות כישוף, לא היו אלא נטל התאווה, שלא יכולת לאלף בתקופה משונה של חייך. ואת מגלה לפתע, שנתת כל כך הרבה מתוך מחשבה שכשאת נותנת  משלך, את מקרבת או משתפת את האחר. ומה קורה אחרי שהשנים חולפות ואת מגלה שלא כך היה. שאת נתת והמקבל לא קיבל. הוא לקח, זה נכון. אבל לא קיבל. כל כך הרבה מונחים של לתת. כל כך הרבה מונחים של לקחת. האם ייתכן שלא יהיה שום קשר ביניהם או בין הנותנת למקבלת? בין האוהבת למושא האהבה? אין שם אלא מחשבות שמפצפצות ממרחקים, להט שנשמע כקול פעמוני רוח מדמות אחרת. זרות שמחליפה קרבה וקרבה שמחליפה זרות. מילים שמצטופפות לבית או פרק משיר והרבה ניסיון לגעת אבל בלי המגע עצמו. ישנם בדרך, דברים שאינם אלא מחוות.

היורשות צילום יחצ

 

לסיכום, יש בהיורשות נימה אמנותית, אמתית ונשית שמצליחה ליצר קולנוע מטאפורי, שנע במרחבים מרגשים. הסרט מיצר סמיכות אמנותית מרתקת והמבנה הוויזואלי שלו מרשים. השחקניות מדויקות והתוצאה, כובשת.

 

כוכבים- 5

מרלנה- מה השאלה? נשי מאוד ועובר בענק!

 

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה