ביקורת הסרט: ''הבן דוד''

סרטו של צחי גראד, ''הבן דוד'' גדוש חומרים קומיים, קאסט שחקנים מדויק והופעות אורח מפתיעות ולמרות זאת, הוא מותיר תחושה שניתן היה ללוש את החומרים מעט יותר

03/05/2018
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

נניח שאתם בעד שלום עם בני דודינו הישמעאלים, ובאמת שאין לכם כלום נגדם, ואתם בעד זכויות שוות ובכלל לא גזענים... ולמרות זאת, תודו, קרה שהמתח הזה שיש באווירה הישראלית, העוינות, ההסתה, השפיעו גם עליכם או לפחות בלבלו. ואולי לפעמים ולעיתים רחוקות, הם גם גרמו לכם לחשוד סתם. לפחד. לראות ערבי ולחשוב שהוא אולי מחבל... לעבור באזור ערבי ולהגיד ווידוי אחרון. ערבים בסביבה הישראלית, נרצה או לא, הם החשודים המיידים. ועל זה פחות או יותר, בנויה קומדיית המצבים בסרטו החדש של צחי גראד, הבן דוד, סרט שמצליח לפרום את הצביעות הבדיונית של סובלנות מקומית.

נפתלי הוא אמן ליברל, שמתגורר בישוב עם יעל אשתו (אסנת פישמן), בנו ובתו. אלא שהפועל הערבי שהוא אוסף בשעת לילה מהמחסום, הולך לשבש במהרה את שגרת חייהם. נפתלי בתמימות גמורה, מתכוון להעסיק את הפועל לעבודות שיפוצים בסטודיו שלו אבל תמימות לחוד ומציאות לחוד. הכל מסתבך בבוקר, כשנודע לכולם, על תקיפה מינית של בת השכנה ממול.

הבן דוד צילום יחצ

החשוד המיידי הוא כמובן, בפאהד (עלא דקה). מסצנה לסצנה, תמימותו של נפתלי והכוונות הטובות שלו מסבכות אותו יותר. טעות גוררת טעות, ובד בבד נשזר החשד סביב פאהד, שגם הוא תמים כמו נפתלי. השכנים ביישוב מתקוממים מהימצאותו של פאהד בסביבה, עד למרדף אופניים ובהמשך, מרדף אקדחונים, מאצ’ואיסטי, חובבני ומשעשע למדי.

המציאות הישראלית היא מצחיקה. אבל זה לא הומור טהור, יש לו גם זווית שחורה. מישהו יכול לצחוק והאחר לבכות... ומישהו יכול לשחרר והאחר להילחץ... ככה פחות או יותר, בין מצב למצב, משורטטת מציאות הדו קיום של נפתלי והפועל הערבי הזר, פאהד, שהוא לא רק שיפוצניק אלא גם ראפר (ולגבי הבחירה בראפר, זה ממש היקש מתבקש לג׳נקשן 48 של הבמאי אודי אלוני, ואי אפשר לא לתהות, למה ראפר?). מערכת היחסים של נפתלי ופאהד, לא נטולת שקרים, חששות, בדיקת גבולות ובכל זאת יש כוונות והעמדות פנים מול הרצון הכנה לאמת, למצוא גשר, לחבר.

הבן דוד צילום יחצ

בשיאה של הסאגה כשהכל מתפרק לנפתלי בין הידיים, והוא עמוס לחצים מכל עבר וחשדות מכל עבר, וכבר מבולבל לחלוטין לגבי חפותו של פאהד, מגיעה שיאה של הקומדיה שמולידה משפט שדה פתוח, במהלכו הנאנסת לבסוף חושפת את זהותו של התוקף האמיתי. המשפט הזה אמור לכאורה להוות אפי אנד, אבל משהו בסוף מבולבל מאוד ובניגוד לקומדיה הקלאסית שמסתיימת בחתונה או בלידה, יש משהו מעט סרקסטי בסצנת הסיום.

הבן דוד הוא סרט גדוש חומרים קומיים, קאסט שחקנים מדויק (כשבתפקיד הראשי התסריטאי והבמאי)  והופעות אורח מפתיעות, של בכיר תעשיית הקולנוע והתקשורת ולמרות זאת, הוא מותיר תחושה שניתן היה ללוש את החומרים מעט יותר. וכך, לצד היותה יצירה מלאת ברק וחן, קומדיה שמצליחה להכיל גם ביקורת חברתית ולצדה נימה של שעשוע, יש משהו במבנה התסריטאי שמזמין טיקים שערוכים לא רצוף. לצד זה, ישנה ציפייה, שמערכות היחסים יתפתחו יותר, אך זו לא מתממשת.

הבן דוד צילום מסך

בנוסף לאלה, אפשר בהחלט לשבח את הצד הוויזואלי אסתטי, הצילום ותנועות המצלמה, פריים אחר פריים בבן דוד. הבימוי של צחי גראד (גם את עצמו) מדויק ומזמין עיבוד מעניין ומרתק לאלמנטים הרגשיים והטעונים שצפים במהלך העלילה. הבחירה בסוג הקומדיה המתאפיינת גם בביקורת גלויה וחתרנית, מרעננת מאוד את ז׳אנר הקומדיה הישראלית.

כוכבים- 4

מבחן מרלנה- עובר בקושי. אישה שנפצעת כי בעלה דחף אותה במדרגות ואישה שתפקידה היחיד הוא להיות הנאנסת (ולצדן עוד כמה נשים שהן בעיקר תפאורה מדברת) גם אם יש ילדה חמודה באמצע, בואו נאמר, אפשר היה להתאמץ יותר.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה