ביקורת הסרט: ''דרייבר''

הדמויות ב''דרייבר'', סרטו של יהונתן אינדורסקי, מנותקות ממציאות חייהן המרכזית, עבודת הבורא. הן לכאורה חרדיות בלבושן ובשפתן, אך נעדרת מהן המהות עליה הן מתבססות

25/06/2018
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • בדואר
  • RSS

''דרייבר'', הוא כותר נוסף שמתווסף השנה, לסרטים שעוסקים בעולם החרדי. נדמה כי דמות החרדי בקולנוע, הופכת יותר ויותר לפופולרית. לרוב, בישראל, סרטים שעוסקים בייצוגים חרדים, הם סרטים שיוצריהם חוזרים בתשובה או יוצאים בשאלה ויש מי שמודאגים מהגל הזה ומצביעים עליו כתהליך ״הדתה״ שחל בשנים האחרונות על הקולנוע הישראלי.

ה״אחר״ החרדי, כך נטען, ״הופך בהדרגה לאחד משלנו״. ואם היו באקדמיה, מי שתקפו את סרטיה של הבמאית רמה בורשטיין, לרבות את סרטה למלא את החלל, על כך ששרטט משפחה חרדית מבוססת כלכלית המתגוררת בשדרות רוטשילד, וטענו כי סרטיה, מקרבים אותנו יתר על מידה להזדהות עם הדמויות, בהשכיחם את הבעיות של העולם החרדי ואת העולם החילוני בתוכו הוא נוצר, הרי שסרטו החדש של הבמאי יהונתן אינדורסקי, עשוי מעט להרגיע את המקטרגים, בהביאו מבט של רחמים על דמויות אומללות, שהמניע ההישרדותי המרכזי שלהן הוא כסף ושעולמן החרדי סוגר עליהן. דמויות שנכנעות לטרגיות של אומללותן.

אחרי זמן פונביז׳ הדוקומנטרי והסדרה האהובה שטיסל, קשה עד בלתי אפשרי, להגיע לא משוחדים לדרייבר, סרט הביכורים העלילתי, של יהונתן אינדורסקי, יוצר מוכשר ומקורי במיוחד, שהוכתר לא אחת, כהבטחה גדולה, כששפה רהוטה קולנועית וחכמה, מנסחת את יצירותיו ואת הייצוגים החרדיים העולים מתוכן. אלא שדרייבר (שמבוסס על סרט גמר קצר של אינדורסקי) אינו עונה הפעם על הציפיות.

דרייבר צילום יחצ

דרייבר מגולל את סיפורו של נחמן רוזונמי (משה פולקנפליק הנפלא), נהג חרדי שמסיע מתרימים (שנוררים), לבתי גבירים בבני ברק. כבר מתחילת הסרט, אנו מתוודעים לעולמו הייחודי של נחמן, עולם שבנוי מסיפורים. האם זוהי פרפרזה לדמותו המיתית של מספר הסיפורים וממשיל המשלים, רבי נחמן מברסלב? האם זהו דימוי מודרני לעגלון העיירה מסיפורי הבעש״ט? ייתכן. בדומה להם, נחמן אוסף סיפורים ותפיסתו היא שלכל אדם, כל עובר אורח, יש סיפור. הוא רק מחכה שהדמויות יחלפו על פניו כדי לדובב אותן לספר משהו. בעבודתו הלילית, נחמן מבין שכדי להעצים סיפור, נדרשים שני תבלינים חשובים: דמיון ורגש. ולכן, כחלק מההכנה לשנוררים אותם הוא מסיע, הוא מביים אותם, כיצד לבטא טוב יותר את סיפורם.

אם תרצו, כבר בפתיחה, נחמן נותן לנו, הצופים, מעין מיני שיעור בתסריטאות. אלא שהסיפור האמתי, הוא סיפורו של נחמן עצמו. איש שננטש על ידי רעייתו בעקבות טרגדיה נוראה, ונותר לטפל בבתו כהורה יחיד. בתו בת התשע, חני (מנואל אלקסלסי ורד, שמשחקת נפלא ממש), אותה הוא מכנה ״שייפלע״ (כבשה, לשון חיבה ביידיש לצעירי צאן קדושים), היא ילדה סקרנית עם עולם פנימי עמוק, וחכמת לב משלה. שגרת היום של נחמן והטרגדיה האופפת את חייו, משפיעה על בתו. נחמן מאמץ את ה״שנור״ כדרך חיים כאשר את ארוחות הערב הוא אוכל עם בתו בחתונות מזדמנות או ניחום אבלים.

דרייבר צילום יחצ

באמצעות הדמויות והמעברים התוך בני ברקים, באמצעות ביטויים מעולם החסידות, והיכרות עמוקה עם שדות העולם החרדי, מצליח אינדורסקי להביא תמונות יפות ומלאות השראה מחיי היום והלילה של בני ברק סיטי. הוא עושה זאת על ציר של שחזורים נוסטלגיים, מטאפורות שמתלבשות כהברקות ושלל דמויות מכמירות לב, בהצצה נדירה אמנותית וכפי שלא נראתה בני ברק מעולם בקולנוע. הצילום החד של שי גולדמן והפריימים האמנותיים, שלעיתים עומדים סטטיים ומדברים בפני עצמם, מצליחים ליצר ולצופף מציאות של גיבורים ייחודיים, בעולם ייחודי לא פחות.

לאלה נשזרת המוסיקה המכשפת, שרקח בדיוק מעורר כוויה, אסף אמדורסקי. אך גם ההיבטים האמנותיים הכבירים וגם הדמויות, האדוקות והאמינות, לא מצליחות לפצות על רצף עלילה שלוקה בחסר, נעדר מהות ומעט חלול. אם תרצו, דרייבר, הוא סרט על דמויות וסיפורים. סרט שבמרכזו מערכת יחסים מרגשת בין אב לבת אבל עם רצף עלילתי שנותר כאלבום תמונות. אוסף סיפורים (או סצנות), שמלכדת המצלמה. ללא הקוהרנטיות הנדרשת ממהלך עלילתי מטלטל.

נתחיל מכך, שהדמויות בדרייבר, מנותקות ממציאות חייהן המרכזית, עבודת הבורא. הן לכאורה, חרדיות בלבושן ובשפתן, אך נעדרת מהן המהות עליה הן מתבססות. בציר העלילה הריטואלי, אף גיבור אינו פונה לתסריטאי הראשי של המאורעות הקיומיות, א-לוהים, כחלק מהמסע, ככתובת ראשית או ככורח הרגל או נוכח האקלים עליו גדל ואליו הוא משתייך.

 דרייבר צילום יחצ

מעבר לכך, בסצנות מסוימות, שאמורות להיות מכוננות אמונה, מסתתר לו לעג כבוש. כך הצופה מוסב לעמדת מתנשא כבר בפתיחה, במפגש עם האברך, אב לשבעה ילדים, שעובר תדרוך כיצד ל״שונרר״. הסצנה הזאת גורמת למהות העליונה של העולם החרדי (האברך כגיבור ״על״- סופרמן של היקום הזה, שאיפת חיים), להתגמד וגורמת לתחושת הניצחון העקרוני; אה האברכים הנצלנים האלה (כשלמעשה, קרוב לעשרים שנה בעולם החרדי, לימדו אותי, שאברכים בחיים לא ייפשטו יד, יש להם ברכה אמתית). כך גם בסצנת ניחום האבלים, אליהם מתגלגלים נחמן וחני, הבעל אינו אומר פרקי תהילים או רץ להביא תמונה של הנפטרת אלא... רץ להביא את החזייה שלה. אקט שבז לקדושת האינטימיות, ומציג את האבל כבכי על אובדן הארוטיקה מחייו של הגבר החרדי (האם זה כל מה שנותר ממנה בלכתה? החזיה שלה?). ללא דיבור צפוף על נצח אלוקי, הסצנה הזו שיכלה לטלטל, הופכת צינית להחריד.

 לצד זה, לאורך הסרט, אינדורסקי מביא לנו עדות לעולם שנדמה בעידן המודרני שאבד. עולם שהחרדים מביננו, מקפידים לשמר. הוא עושה את זה בתוך מבנה חכם, שמאפשר לנו להבין שגם לדמויות שנדמות כשוליות יש תפקיד וסיפור, גם אם סיפורן לא יסופר בעלילה הזאת. ציר העלילה שמתפצל בין עולמו של האב לעולמה של הבת, הוא ציר חכם. אנקדוטה קטנה של מיזם מפוקפק (להביא שלג מירושלים לבני ברק), מצליחה לרומם את הסוף להבנה ש״רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום״ או במלים פשוטות, האדם מתכנן והקדוש ברוך הוא צוחק. אך האמירה הזו הופכת אף היא לצינית, נוכח מצוקות הקיום והאומללות, שיש לגיבורים להציע.

ולמרות החן הנוסטלגי הרב, הדמויות שמרתקות אותנו והבקיאות השזורה בעולם שיצר, בניגוד לרמה בורשטיין, שבנתה בסרטיה העלילתיים עולמות חרדיים מתוך אהבה, שנספגה, לעולמות שיצרה ולסיפוריהן של הדמויות, אינדורסקי אינו מציע אהבה אלא חמלה או במלים אחרות רחמים. נדמה שהוא מרחם על העולם החרדי שהוא משרטט ועל הדמויות הפועלות בו.  הדמויות נמתחות בצערן עד לגבול הדק שאינו מאפשר סיפור גדול, מעבר למערכת היחסים המורכבת והמרגשת, בין האב לבתו. זו הסיבה שיש תחושה מעט מאולצת ומלאכותית בשלב מסוים במהלך הצפייה, כשנדמה שמודבקים בטלאים דמויות ואפיזודות, כדי להשוות מיימד של נופח עלילתי. אלמלא הדמויות שבאמת מעוררות ההשראה, דמויות שכל אחת מהן ראויה לניתוח מעמיק, הייתה העלילה, מתרוקנת במהירות מתוכן כבר במערכה הראשונה. סיפורים הם מקטעים של תוכן, הם יכולים להיות יפים ומרגשים, להביא לנו תמונות אמנותיות ואמירות חדות, בייחוד כשהן ארוזות בהצצה לעולם ייחודי ובהמון אווירה אמנותית, אך בשורה התחתונה, דרייבר אמנותי ככל שיהיה, אינו מציע עלילה מופתית של ממש, כזו שלא תהיה נעדרת מהות (או אלוקות. גם זה תלוי, כנראה, בעיני המתבונן/ת).

באדיבות סרטי יונייטד קינג

כוכבים: 3.5

מרלנה- נו, עם אשת גביר, שתי סבתות וילדה מלאת קסם שכזאת, זה חייב לעבור... אבל מצד שני, אין נשים אמתיות בסרט הזה.

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה