ביקורת הסרט: "בגרות"

הסרט מגולל את יחסי האב והבן והפרט הזה מצליח להסעיר, כשרוחשים במרפט הדקויות של תמונות ממערכת היחסים. האב המזדקן והבן שמעולם לא התבגר, האם והנשיות החסרה והבדידות המשונה

30/04/2019
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

מי כתב את התפסן בשדה השיפון? אולי לא כולנו זוכרים בשלוף. אלא ששלושה שבועות לפני הבגרות בספרות, נדרשת הבקיאות הזאת, פעם אחת בחיים לפחות, מתלמידי יב׳. בגרות (Unseen), סרטו הראשון של הבמאי מתן יאיר (סרטו השני פיגומים ראה אור לפני כשנתיים וזכה להצלחה גדולה), גורם לצופים, להיזכר בפעם היחידה הזאת, לחפור בבוידעם  של הנעורים או לחפש תשובה בגוגל (כי התסריט לא יגלה לנו שזה סלינג׳ר). וזה הישג מסוים, בעידן הניו מדיה, עידן בו נשכחות יצירות מופת והספרות הופכת בהדרגה לארכאית, אמנות של ימי קדם, כשעוד ועוד מגמות וחוגים לספרות נסגרים, מחוסר ביקוש.

סרט "בגרות" (צילום: יח"צ)

מוקד העלילה המשותף לשני סרטיו של יאיר, היא מערכת היחסים רבת הנעלמים שבין אבות לבנים. בנוסף, הספרות, על שלל מילותיה המעתירות, מתערסלות ומרמזות, ובתוכן, כוח הכישוף הממגנט, שמפעיל את הדמיון ויוצר אלטרנטיבה למציאות. קיים פער גדול בין התחום, הרוחני, המבקש הפשטה וצלילה תודעתית, לבין כתלי ביה״ס שמבקשים הישגיים של ידע תחרותי, כשם שבחיים קיים הפער בין הנשגב לארצי, בין המטאפורה למימושה. נדמה שיאיר, מצליח לפענח את המקומות המורכבים האלו. הוא לא מהסס, גם בסרט העלילתי לכאורה, למתוח קווים בין הבדיה המצולמת, למציאות השגורה מחוץ לסט הקולנועי ולאתגר, לא רק את התלמידים ה״בעייתיים״ אלא גם את הצופים שאולי ״בעייתיים״ לא פחות.

סרט "בגרות" (צילום: יח"צ)

מתן גיבור הסרט, הוא הבמאי עצמו, שמגלם את עצמו ובאמת, כמו בסרט, מורה לספרות. את הפרט הזה לא ידעתי עד אחרי הצפייה בסרט, והוא לא אולי לא הכי חשוב ביחס למהות היצירה. אבל פרט מפעים אחר, מסייע לסרט הזה להיות עוצמתי במיוחד, והוא עצם העובדה שאת האב הגולמי והריטואלי, זקן המתגורר בדיור מוגן, מגלם אביו של הבמאי, מרדכי.

הסרט מגולל את יחסי האב והבן, והפרט הזה מצליח להסעיר, כשרוחשים במרפט הדקויות של תמונות ממערכת היחסים (דיאלוג, מגע, זיכרונות) . האב המזדקן והבן שמעולם לא התבגר, האם והנשיות החסרה והבדידות המשונה, והשקט. ולצד אלו, מנגד, הכתה הרועשת, הצינית, המתגוננת. הדור שרומס את הרומנטיקה ברגל גסה. המבט הזה שלרגע מגיח, ארוטי ואסור, מבט של מורה על תלמידה בשיא פריחתה, מצליח לדייק רגע שהוא מבוא ל-אבוד לעד. והכל באיפוק, מקפל לתוכו את אמנות הכמעט באופן מופתי.

סרט "בגרות" (צילום: יח"צ)

האב שמחנך לחסוך בהוצאות, מכונס לפריימים בצמצום ובולע אותם בגודלו. הזקנה מולידה אפאטיות, אדישות, ניוון ובתוכם מפרפר הבן, מבוגר מתבגר, שכאילו משתוקק למה שאבד, אך נפלט שוב ושוב, אל הכיתה הגברית הצעירה, והגיל שחומק מהר והחיים שרצים במהירות והחמדנות ומערכת הקריוקי המשוכללת, שאם קונה לבנה, על כתיבת הבחינה בספרות. המצלמה סחרחרה עוברת בין המורה לתלמידים- שתי עמדות כוח, בין האב לבן- שתי עמדות כוח, בין העבר להווה-לעתיד-- הבן שמול אביו, סמכותו מוגבלת, הופך לבעל סמכות בכיתה מהיותו מורה- אך אלו שני קטבים שונים באישיותו. אך כבן וגם כמורה, הוא נדרש לדובב- את אביו מצד אחד ואת תלמידיו מצד אחר... הוא דורש מהם. לכאוב, להיזכר, להשתמש במילים כדרך ביטוי. ובגרות? היא בדיוק הרגע הזה, שלא החזקנו, הרגע שברח... שהפך לזיכרון- ולאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא? או לאן התלמידים נעלמים כשביה״ס חשוך? ההיעדר בסרט, מתגבש לנוכחות מטאפורית כשל הספרות. כך, למשל, היונה מקוננת על גוזליה ואת הקשר בין האב לבן טווה האם, שהיעדרה בולט. וכך, גם היעדר הסמכות המחנכת של ההנהלה הבירוקרטית והתלמידים שכבר אינם, אך ממשיכים לטוות הוויה מתמשכת וסמויה.

סרט "בגרות" (צילום: יח"צ)

אך יחד עם החשיבות שהסרט מעניק ליצירה הספרותית, שמעניקה משמעות ובכוחה להחזיר את הרגעים והמשמעויות לחיינו, בגרות לופת בתוכו, יצירת מופת קטנה מחד אך גם אכזבה מסוימת מאידך. מצד אחד הסרט מצליח להיות מרגש ולפסל דמויות סמי ספרותיות- כשאמנות הכמעט היא הבולטת והמענגת בסרט, והמבנה הקולנועי מקורי ומוצא מקבילות משותפות בין מונחי הספרות לוויזואליה הקולנועית, אך מצד שני, העיסוק בתפסן בשדה השיפון כרומן התבגרות ריאליסטי שבצלו מתרחשת העלילה, הופך ליומרה גבוהה מידי, מפוספסת ולא מעמיקה ואילו דמות המורה, לעיתים צפויה ביחס למאפייניה, כשתגובותיה שוקעות לתוך יתר הדמויות ובראשן האב, שדמותו עגולה, סמכותית ודומיננטית. אך בהתחשב בכך שכל השחקנים הם הכי קרוב לעצמם והסרט עצמו הוא הראשון של הבמאי (לפני פיגומים), הרי שהנוכחות, המבע והעומק- טביעות האצבע הייחודיות של הבמאי, ניכרים היטב.

כוכבים - 4 מבנה קולנועי שמתכתב עם הספרות ומפרפר בין הסט המצולם למציאות (דרך השחקנים שמגלמים את עצמם אבל לא רק).

מרלנה - עובר - היעדר האם נוכח בדמות הראשית, וזה בכל זאת חידוש.

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה