ביקורת הסרט: "אורי זוהר חוזר"

המבנה התסריטאי של ״אורי זוהר חוזר״ מאפשר לזוהר נרטיב חופשי. למעשה זהו הסיפור שאורי זוהר מספר לעצמו. בסרט אפשר למצוא אלמנטים של קשר בין מפעיל למופעל, שליט- נשלט, מוקדי כוח משתנים, מוביל- מובל

25/10/2018
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

כשאורי זוהר מדבר על עברו בסרט אורי זוהר חוזר (עולה השבוע לאקרנים), משהו בזיק השובב המוכר ההוא שלו, הזיק המתפעל והשואג, כאילו נדלק. ברגע מסוים, הוא מישר מבט למצלמה ומודה ״לא התגברתי על האורי זוהר ההוא לגמרי. על זה התפללתי הבוקר, שהחיה הרעה לא תתעורר״. בקטע הקצר הזה, כך נדמה לי, מסכם זוהר את ההוויה התמידית של בעלי תשובה. אף אחד שעושה שינוי גדול ועצום כזה בחייו, לא מתגבר לגמרי על עברו. תשמעו לי. וגם אם התגבר, מחק, התכחש, באופן הכי לא צפוי, יגיחו רסיסים.

 ואולי על זה הסרט. על הרסיסים שגדול הקולנוענים שהיו אי פעם לישראל, מוכן לחשוף. היכולת לפקפק בכל מה שאתה עושה, להשתומם על אפסיותך, להבין שיש דרך חזרה ושאולי טעית שוב ושאין דרך חזרה ושהחיים קצרים. להבין סופסוף שאין רע או טוב אלא קו אחד שעובר, מהרע לטוב. מהמוות לחיים. הרגעים שמפגישים בין ערכים סותרים במציאות חייהם של בעלי תשובה, לא מונחים בשום טקסט כתוב.

אורי זוהר צילום יחצ

אי אפשר לביים אותם או לזייף אותם ואין טקסט שיצליח ללמד את העיקר, למעט המציאות עצמה. עשרות שנים של תשובה והרב אורי זוהר לא מוכן לזייף או לדקלם טקסטים גם לא טקסטים תורניים, למעט להביא את עצמו. וכשהוא מוכן לזה, גם אם מעט, הוא מתמסר לזה ומגיח בצל המוות- בצלה של המצלמה שכה אהב ובמשך למעלה משעה, מהפנט את הצופים. אתה צופה בזוהר ושוכח את החליפה ואת הזקנה והזמן גולש וחוצה את מרחבי המצלמה ואת הקווים הקיומיים, ובגלל ההתמסרות שלו, אתה כצופה מוכן להתמסר בחזרה.

הסרט כאילו נגמר נורא מהר. אני למשל, הייתי מוכנה, לפחות לעוד שעתיים שיחה, ברכב עם כל התובנות הכריזמטיות שלו. זוהר שמבין שכבר לא ניתן לשכתב את תסריט חייו, שוטח את המסע הפנימי שלו. מגמד את הזוהר ההוא ומעצים את הזוהר של האיש המזדקן, הנוכח. ואולי כשמזדקנים, אין מה להפסיד אם מביטים לאחור? ואולי אז, זה כבר לא מפחיד יותר? בסרטם של דני רוזנברג ויניב סגלוביץ׳, זוהר מספר את סיפורו מתוך פרספקטיבה של שנים, ובעצם מצמצם את הפער. הוא לא מתנצל, ואין הקדמות. הוא צולל איתך לסוגיה הכי נעלית בעולם האנושי, ״תכלית החיים״ ומראה לך מהי הדרך שחווה במסע שלו. ובגלל שזה כה טבעי לו, להיות אורי זוהר, נדמה שהאני שלו, לשעבר, מגיח ממנו כהזיה או בערפול תודעתי. כאילו תמיד היה שם וקרא לו לחזור.

המבנה התסריטאי של ״אורי זוהר חוזר״ מאפשר לזוהר נרטיב חופשי. למעשה זהו הסיפור שאורי זוהר מספר לעצמו. מהנקודה שבה הוא משתף פעולה כדי לביים סרט בהתנדבות ולא מודע לאינטרפרטציה הקולנועית, שהבמאים מעניקים במקביל באופן וויזואלי וחי, באמצעות קטעי ארכיון מתוך סרטיו, לתחנות האוטוביוגרפיות בחייו.

אורי זוהר צילום יחצ

וכך, במהלך הסרט, קורה משהו מעניין. נוצר דיוקן לא של המיתוס אלא של האדם ועולות תהיות. מעניינת, למשל, השפה שמחברת בין הקול הנוכח של זוהר, לבין השפה והטון מעברו. בסרט, כאילו מתנהל דיאלוג ביניהם, בין שני אורי זוהר. מעבר לכך, נדמה כי הפלישה של ההמשגה הקיומית, זולגת מסרטיו כבר מסרטו הראשון, הקצרצר והניסיוני, בן ה-15 דק׳, מ-1961, תרגיל בסמלים פשוטים.

בסרט אפשר למצוא אלמנטים של קשר בין מפעיל למופעל, שליט- נשלט, מוקדי כוח משתנים, מוביל- מובל. הוויה אנושית ספקנית, תלויה על חוט כמריונטה, ברוח היינריך פון קלייסט, כשהסרט מציף שאלות עמוקות יותר, מהקשר בין היוצר ליצירה שלו. היצירה פתחה את הקריירה הסוערת של זוהר, שנדמה שלא היה שני לה בנוף הקולנוע הישראלי. וכעת נדמה, ש אורי זוהר חוזר סוגר עם אותן שאלות בדיוק. כלומר, משהו גדול, מנוע כוח אדיר שנפתח ב1961 ונותר קטוע, נסגר כעת עם חשבון נפש קולנועי וכמסמך נדיר וייחודי מאוד שזוהר משתף איתו פעולה.

אז לפני שנתבונן על האימפקט העצום של הסרט, גילוי נאות. הרב אורי זוהר הוא שכן שלי וגר באותה שכונה, בסמוך אלי. אלונה איינשטין ז״ל שמוזכרת בקצרה בסרט, הייתה אם הבית במדרשת נתיב בינה- המדרשה שלמדתי בה לפני אי אלו שנים. דבר אחד ברור לי, הרב אורי זוהר לא היה משתף פעולה עם סרט דוקומנטרי על עצמו. הסיבה התכליתית של שיתוף הפעולה, היא כנראה כי היוצרים ליוו אותו, מביים, בהתנדבות, סרט למדרשת שלהבת- מדרשה של חוזרות בתשובה- של ארגון לב לאחים וסייעו לו בהוצאת הסרט לפועל (כך גם ניתן להבין בין השורות של הסרט).

אורי זוהר צילום יחצ

זה אולי היה הטריגר. אבל במהלך הסרט, קורה משהו, שכנראה שיבש את הנימוק ההתחלתי והמשכנע. הרב אורי זוהר, בעצם, חוזר אחורה ונפרד. התחושה בסרט, היא שאורי זוהר מרגיש שהוא חייב הסבר. הוא הרי אהב קולנוע, הוא נשם קולנוע ואז הוא קם ונעלם. וכשהוא מספר ״לא ידעתי מה זו אהבה. חשבתי שאהבה זה משהו שקורה״ ומסביר איך מקיימים ואהבת לרעך כמוך (?) ״תיזכר בכל הדברים הטובים והנפלאים שיש באותה אישה שאתה רוצה לאהוב ופתאום תראה כמה היא יפה.

פתאום הבנתי שאהבה זה משהו שאתה בונה, לא משהו שקורה. אתה יוצר מציאות״ וכשהוא אומר את זה, נדמה שהוא מדבר לא רק על אהבת אישה אלא גם על אהבת הקולנוע שכמו האהבה, הקולנוע לא משהו שקורה אלא אתה יוצר מציאות. ואולי אלו גם הזיכרונות והגעגועים, שהוא כל כך מתאמץ להתכחש להם ולא להסגירם, אך המצלמה מבחינה שם במשהו, היא לוכדת ניואנס. קשה להימנע, נוכח המצלמה, מתחושת הלב המפצפצת, ובסרט היא מפצפצת פעמים רבות.

אורי זוהר צילום יחצ

הענווה של קאסט הבמאים המלווים, מאפשרת לרב אורי זוהר להרגיש בנוח ולהיפתח. אין סצנות מבוימות. הדיאלוגים קורים בין לבין, בעיקר בדרכים. אבל כשהם קורים, זוהר לא מאכזב. אלא כמו שאמרתי, מתמסר. נחשף. כואב. ״להיות איש קולנוע לא לומדים בבית ספר״ הוא אומר ואנו צופים בו, בגילו המופלג, ישיש חרדי, מביים בשיא האנרגיה סצנה באנלית לקירוב רחוקים. וכשזה קורה, כשהוא מביים, נדמה שכל העולם נמחק. הוא שם. ולרגע אין גיל ולא חליפה שחורה אלא רק אנרגיות עצומות של במאי. של מי שנולד עם מתת הא-ל, שלימודים של שנים לא יצליחו להקנות.

האם דווקא מהפסגה, הרגליים רועדות? האם דווקא בשיא ההצלחה, נוצרת ההבנה, שכל זה לא שלך? שהכל ממנו והכל אליו? בהנחיית הבימוי שלו, לשחקנית שמגלמת רקדנית חוזרת בתשובה, הוא נותן הנחיית בימוי בנוסח: את פותחת את הארון ורואה את בגדי הריקוד שלך וזורק, זורקת אבל אז, את מוציאה את נעלי הריקוד. נעלי הריקוד!- ואת צועקת ה׳, מה עושים? אני רוצה להיפטר מהעולם הזה...

נעלי הריקוד של אורי זוהר זו המצלמה. האיש שהעז לגעת באוונגרד, ולהתפרע בכישרון מובנה ואינסטינקטים מטאורים, זרק והשליך הכל. אבל כשהמצלמה פוגשת אותו, כמו עכשיו, הוא בעצם הופך להיות הרקדנית שזרקה הכל ולפתע פוגשת את הנעליים.

הנוסטלגיה של זוהר, מלמדת על תחושת שליחות לא רגילה. לתחושתו ״התכנים טפלים באמנות וההתרחשות קובעת״. הוא חושף את האלתורים שלו ואיך בסרט חור בלבנה כולם התנדבו, חדורי תחושת שליחות, שהלוואי ולאנשים סביבי היה רבע ממנה. הסרטים שלו עולים מהאוב, בזה אחר זה והוא מעיד על עצמו שהרגיש ש״אם היו לוקחים לי את הקולנוע, אין לי מה לעשות בעולם. כל החיים שלי היו יצירה קולנועית, בידור, קולנוע, טלוויזיה. על זה חשבתי כל היום״ ובהמשך ״אם לא קיבלתי את התגובה של ההמון לכישרון וליכולת, לא הייתי קיים״. זו בדיוק הסיבה הכי נכונה ומדויקת, למה ללכת לצפות ולא לפספס את הזכות להיות חלק מתגובת ההמון ב אורי זוהר חוזר.

כוכבים- 4.5 למה לא 5? כי היו חסרות בנוכחותן עוד כמה דמויות מפתח, לפיצוח התעלומה ששמה אורי זוהר (ולא, לא הפריע לי שהמצלמה לא ניצבת אצלו בסלון. אהבתי מאוד את איך שהיוצרים כיבדו את הגבולות שהציב בין מרחב הצילומים, לדיאלוגים ברכב או בחדר העריכה. זה יצר אמון).

מדד מרלנה- לא שייכת כאן. עוד רעש תעשייתי כי לנשמה אין מין או גיל ואורי זוהר חוזר, זה סרט נשמה.

 

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה