ביקורת הסרט: ''אוויר קדוש''

לא רק הפן הוויזואלי בסרט זה ראוי לשבח. גם הנישה הערבית נוצרית, שמקבלת פחות ביטוי בקולנוע הישראלי, מהנישה הערבית מוסלמית, מוצגת בסרט באופן ייחודי

09/10/2018
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

בתיאוריות צפייה, קיימת תפיסה מסוימת שבכוחו של הקולנוע, להחזיר את הצופה למצב הראשוני של אחדות עם גוף האם. חווית הצפייה מתוארת כחוויה שבה הצופה פאסיבי בחשיכה, וחוזר לתחושת השהייה ברחם. ככל שהמטאפורות החזותיות חזקות יותר, במנעד של צבעים ועד לגבול ההזיה, אנחנו מתנתקים לחוויה תודעתית עמוקה.

הדימויים ב"אוויר קדוש" סרטו החדש של שאדי סרור, מצליחים להיות כאלה. אלה שבין רמת הסגנון הטיפוגרפי כמעט, של הצבע, לבין הטקסט, קיים פער רב. התוצאה של הפער הזה היא תחושה של בלון ססגוני מנופח אוויר וריק ממסה. יצירה קולנועית שהמסה הקריטית שלה היא בעיקר צורנית, לא מיותרת בתכלית אך מתייתרת ביחס למהות הגדולה של היצירה.

אוויר קדוש צילום יחצ

"אוויר קדוש" מספר את סיפורו של אדם (בגילומו של הבמאי, שאדי סרור), בחור משכיל מהעיר נצרת. אדם נע בין בשורת ההיריון של בת זוגתו (ליטסיה איידו) פמיניסטית משכילה, לבין בשורת גסיסתו והתדרדרותו הרפואית של אביו. בתנועה מכאן לכאן, הוא מתפטר מעבודתו ומפגש אקראי עם כומר ותיירים, מוביל אותו לסטארט אפ של מכירת אויר קדוש בבקבוקים. ומכאן, העלילה מובילה למצבור התרחשויות, שיוצרות תבליל עלילתי סתמי למדי. אך לצד זה, יש כאמור, בסרט רגעים וויזואליים שהם מעין מוזיאון קונספטואלי יפהפה של ייצוג המחשבה.

אוויר קדוש צילום יחצ

זה מתאפשר בעיקר, בזכות הדימויים ולא בזכות הסיפור. למשל, איך מופיע כדימוי סימבול הרחם? הוא מופיע כשהגיבור, מבלה שעות ארוכות באמבטיה וכשהתמונה הדינמית הזו חוזרת שוב ושוב, אנחנו מבינים שהיא סמל. הרחם מופיע שוב, בגילוי ההיריון של בת הזוג שלו. הוא מופיע בהמשך כי החיים נוצרים בזכות אוויר קדוש, שהוא החמצן שלנו (ובחינם) והוא מופיע באופן סימבולי כשיא, כשהבן מערסל את אביו החולה בזרועותיו. כלומר, הסרט משובץ באריגים סימבולים הקשורים לתהליכי הלידה והמוות. וויזואלית זה נראה מאוד טוב. הפריימים מעוצבים כתמונות במגזין יוקרה, הפילטרים מוקפדים, הקומפוזיציה רשתית וקוסמית. שאפו לדניאל מילר על הצילום המרהיב (מילר אף זכה בפרס אופיר על צילום סרטה של עלמוורק דוידיאן, עץ תאנה).

אויר קדוש צילום יחצ

אז איפה לעזאזל, הנפילה? התשובה הקצרה: בטקסט. נדמה כי ״אוויר קדוש״ מנופח באוויר בעיקר משום שמבחינה מילולית, אין בו שום דבר מעניין ומבחינה עלילתית, אין באמת משהו חשוב או מטלטל שקורה בסרט הזה. יתרה מכך, התחושה הנוצרת היא שהסרט מנותק מסבטקסט ומתאמץ להיות אוונגרד. אלמלא המבע האסתטי והשימוש בסימבוליזציה, לא הייתי טורחת אפילו לכתוב שורות אלו, שכן סרטים פחות מומלצים/מעניינים, מקבלי ממני, לרוב,  כוכבים בלבד.

אוויר קדוש צילום יחצ

אבל לא רק הפן הוויזואלי, ראוי לשבח. גם הנישה הערבית נוצרית, שמקבלת פחות ביטוי בקולנוע הישראלי, מהנישה הערבית מוסלמית, מוצגת בסרט בפן הייחודי שלה. ולכן, מעבר למבע חזותי, יש לסרט דופק עוברי מעניין. ועם זאת, קשה להבין עם מדובר בתמה כנה של תלישות זהותית או במאמץ מלאכותי למכור (לא את האוויר הקדוש, את הסיפור). עצם זה שהבמאי מגלם את השחקן הראשי, היה אמור לפעול לטובת הסרט, אך בפועל, הוא מייצר יומרות, שקשה להבחין בין רמת הכנות לבין רמת הזיוף שלהן. הנצרות, למשל, מוצגת בלעג ציני, שלעיתים חוטף לאירוניה את ההצגה. בת הזוג של אדם, מאופיינת בפמיניזם וולגרי מרתיע, שרק מבע גברי יכול לאפיין. היצר המיני מתקבע כחופף לרצח והמון קלישאות רצות הלוך ושוב, מתוך ניסיון לגונן על מנגנון אמנותי שמולבש על הסיפור. גם הטיזרים למערכה הראשונה והשנייה, למרות ההברקות פה ושם (הברקות כמו המיטה החורקת בביה״ח או התמונה המשפחתית עם תדפיס האולטרסאונד), הם טיזרים מוכרים ומעייפים. אבל אולי זה בעיקר ההישג הגדול של הסרט, לגרום לצופה להתאמץ ולחשוב, מה הוא מנסה לומר.

הנה הטריילר:

כוכבים- 2.5

מרלנה- עובר בקושי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה