ביום שאחרי המהפכה בחינוך

בית ספר בגרסתו של החינוך הממלכתי בישראל הוא בית כלא מנטלי, קובעת אור-לי ברלב וקוראת להורים להציל את הילדים מציפורני מערכת החינוך

19/02/2013
אור-לי ברלב קבלו עדכונים מאור-לי ברלב
  • RSS

כולנו היינו פעם תלמידים בבית ספר. כולנו שרנו בגרון ניחר ומוחה: "We don't need no education!". כולנו הברזנו מבית ספר או חלמנו להבריז (וקינאנו באלה שהיה להם אומץ להבריז). כולנו הבנו כבר אז שמשהו דפוק עד היסוד. ואלה מבינינו שהפכו להורים, מרגישים גם היום עד כמה הסידור הזה שנקרא "מערכת החינוך בישראל" לא סביר ולא הגיוני.

בפוסט הזה, על היום שאחרי המהפכה בתחום החינוך, אני *לא* אכתוב על יום לימודים ארוך, אני לא אכתוב על כיתות יותר קטנות, אני גם לא אכתוב על חינוך חינם מגיל שלושה חודשים. זו לא המחאה שלי, זו לא המהפכה שלי. בפוסט הזה אני אנסה לפרק את מגדל הקלפים של כל מיני אמונות על חינוך שגדלנו עליהן, ואנסה לבנות מגדל חדש של חופש ואהבה בחינוך.

היסטוריית בתי הספר

בתי הספר קמו במהפכה התעשייתית כבייביסיטר לילדים בעת ששני הוריהם יצאו לעבוד. כל משנה פדגוגית כלשהי שהתפתחה אחר כך להצדקת בתי הספר, יושבת קודם כל על העובדה שיש צורך שמישהו ישמור על הילדים כשהוריהם עובדים. בואו נזכור את זה.

אחריות

מורתי לחיים (וחברתי האהובה) Orna Shifron אמרה לי פעם משפט שלא אשכח: האחריות ללמידה של הילד אינה בידי ההורים. היא בידי הילד עצמו.

האמת היא שאם חושבים על זה, זה עניין פשוט למדי: למידה היא עניין פנימי. למידה היא הפנמה אישית. וככזו – לעד היא באחריותו של הלומד.

הרי אפשר להכריח ילד לשנן (היינו בסרט הזה – וכמה מאיתנו זוכרים היום את כל מה שהכריחו אותנו לשנן אז?) ומצד שני אפשר לעמוד מול כיתה עם שלל אטרקציות ופעלולים כדי למשוך את תשומת הלב של הילדים. אבל השורה התחתונה תהיה בכל מקרה זהה: לא ניתן להיכנס למוחו של ילד ולצרוב בתוכו את המידע שחפצנו ללמדו.

סקרנות

סקרנות היא עניין מולד. אין שום צורך "לעודד סקרנות", כפי שמופיע בכל מניפסט מתגאה של משרד החינוך. כל מה שצריך זה פשוט לא לכבות אותה. משרד החינוך בישראל מצטיין במשך עשרות שנים בדיכוי הסקרנות המולדת.

לסמוך

כשהיינו ילדים אף אחד לא סמך עלינו. כל הזמן אמרו לנו מה אנחנו צריכים לעשות וללמוד. העניין הזה – שלא ניתן לסמוך על הילדים להיות אחראים ללמידה שלהם – עומד בסיס מערכת החינוך בישראל ובבסיס הנורמות ההוריות הנהוגות בתרבות שלנו.

אבל אם עושים מהפכה קטנה רק בעניין הזה לבדו, מגלים דברים מפתיעים: ילדים רוצים ללמוד. כל הזמן. כל מיני דברים. ואם נותנים להם את החופש הזה, הם לומדים הרבה יותר ממה שאפשר לדמיין או לקוות.

עניין

כדי ללמוד משהו באמת, להפנים ולהשתמש בו כבסיס ללימוד מעמיק יותר, אנחנו חייבים לגלות עניין. ללא עניין – אין לימוד אמיתי, אין הפנמה של ממש. האם מישהו שואל את הילדים היום מה מעניין אותם ללמוד?

ידע

בבסיס התפיסה החינוכית של משרד החינוך עומדת ההנחה שיש ידע מסוים שכל ילד צריך לדעת. הידע הזה הוא ידע שרירותי שמישהו (שלא מכיר את הילדים שלכם, או אלה שיהיו לכם) החליט עליו. היום (יותר מתמיד) אפשר לראות שאין צורך בזה. הידע הקיים בעולם הוא כל כך נרחב, שזה ממש עוול לצמצם אותו לתחום מסוים שמישהו החליט עליו. אפשר פשוט לתת לילד לבחור.

(תסכימו איתי שאדם שבחר בילדותו להעמיק דווקא בלימוד בישול למשל, ולימים פתח מסעדה מצליחה ויצא לו שם של שף עולמי, אף אחד לא יחשוב שהוא לא סיפור הצלחה, גם אם הוא לא יודע את משפט פיתגורס).

אוריינות וחשבון

ילד שחי בסביבה שבה קוראים וכותבים – ירצה ללמוד זאת גם מעצמו, וזאת מבלי שיהיה צורך להכריח אותו לעשות זאת. זה גם יבוא בדיוק ברגע שבו יהיה בשל לזה, ומבלי לחוש שהוא נכשל מעצם זה שכל הילדים האחרים בכיתה מצליחים לעשות משהו שהוא לא. אותו כנ"ל לגבי חשבון. ילד שהולך עם הוריו למכולת ירצה לדעת איך עושים חשבון ולמה נותנים עודף בסכום כזה ולא אחר.

כפייה מול חופש

בית ספר בגרסתו של החינוך הממלכתי בישראל הוא בית כלא מנטלי. לא פחות. עזבו את זה שחופש התנועה של הילדים מוגבל (חייבים להיות בבית ספר, חייבים להיות בכיתה, חייבים לשבת ליד השולחן). עזבו את זה שמלמדים אותם דברים שלא מעניינים אותם (ילד אחד מתעניין בגיאוגרפיה ולא סובל שיעורי היסטוריה, אחר מתעניין במתמטיקה אבל סובל בספרות). עזבו את כל זה. בואו נישאר רק עם הילד שיושב ליד השולחן בזמן שיש שיעור שפשוט לא מעניין אותו.

האם הילד הזה חופשי לחשוב על מה שבא לו? האם הילד הזה חופשי לחלום בהקיץ? האם הילד הזה חופשי להמציא משהו שיעשה טוב בעולם? האם הילד הזה חופשי להלחין סימפוניה, או לפתור חידה מתמטית או לפנטז על חברות עם הילדה עם הצמות שיושבת מולו? לא, הוא לא. כי תכף יש בוחן פתע ליד הלוח.

לעשות כמה שפחות

מה שאינו שבור, אין צורך לתקן.

הילדים שלנו הם בסדר גמור כמו שהם. אין צורך לעצב, אין צורך לתעל, אין צורך להכתיב. כמה שפחות להתערב בחייהם זה אומר יותר אותנטיות, יותר חיבור פנימי, יותר הבנה שלהם מי הם ומה הם.

המשימות החינוכיות היחידות שאני רואה להורים/מורים/מחנכים זה הכוונה. מה מותר, מה אסור, מה הנורמות להתנהגות. עלינו רק לתת דוגמא אישית שלנו ברוח הערכים שלנו. כל השאר – מסתדר מעצמו.

כלים לחיים

רק ידע מלמדים בבית ספר כיום. אף אחד לא מעלה על דעתו לדבר עם ילדים על איך מתמודדים עם אתגרים למשל. איך נותנים מקום לרגשות. מה עושים עם כעס או עם פחד. כי כל זה לא חשוב הרי. העיקר שידעו לפתור משוואה ריבועית.

להכין את הילד לחיים?

האם החיים מתחילים רק בגיל 18 שצריך להתכונן אליהם כל הזמן? מה עם החיים כשאתה בן 6 או בן 13? זה לא נחשב חיים?

היפרדות מהמשפחה?

אחד העיוותים הגדולים ביותר הוא ההכרח להורה עובד להיפרד בכל בוקר מילדו ולשעות ארוכות, כל יום, לפעמים כמעט כל היום (כשמדובר על צהרון או על יום לימודים ארוך). אנשים אחרים (בעצם) מגדלים את הילד רוב היום (כל יום). ביום שאחרי המהפכה – זה לא יהיה הכרח.

אז מה כן?

ביום שאחרי המהפכה אני מדמיינת מרכזי העשרה וחברה. במרכזים האלה יהיו חונכים בתחומי ידע והתנסות שונים: מתמטיקה, קריאה/כתיבה, בישול, אנגלית, גאוגרפיה, אמנות, ספורט, מוזיקה, היסטוריה, דרמה, נגרות, כתיבה יוצרת, אזרחות וכו'. כל ילד יוכל לבחור מה מעניין אותו. מי שיבוא ללמוד משהו – זה יהיה כי זה מעניין אותו.

ובנוסף, במרחב הזה, יהיה מקום להורים לעבוד. ההורים שעובדים היום במשרד מול מחשב, יוכלו לפתוח את הלפטופ שלהם שם, ולעבוד כשהם לא רחוקים מהילדים שלהם ונגישים. הם גם יוכלו לצאת לפגישות. אבל לא יהיה הכרח בהפרדה מלאכותית כל בוקר.

בנוסף, בכל מקום עבודה יכולים לקום מרכזי העשרה כאלה לילדים. וכך נשמר הקשר בין ההורה לילד שלו במהלך היום, ובינתיים הילד נחשף לגירויים אינטלקטואלים ולחיי חברה עשירים.

ביום שאחרי המהפכה, ילדים יוכלו לגדול כשהם יודעים מי הם, מה מעניין אותם, מה הם אוהבים, במה הם מוכשרים. ביום שאחרי המהפכה ילדים יוכלו לגדול בסביבה של גירוי אינטלקטואלי וחברתי לצד אהבה הורית זמינה וביטחון. ביום שאחרי המהפכה אף ילד לא ירגיש צורך לשיר: "We don't need no education!". ביום שאחרי המהפכה ילדים יוכלו לגדול חופשיים.

וכמה שהחברה כולה תרוויח מזה אז, ביום שאחרי המהפכה.

בפוסט הזה לא המצאתי אף גלגל. מרבית מהרעיונות האלה נהגו כבר לפניי, חלקם אף פורטו באריכות במגוון ספרים ומאמרים, חלקם גם מיושמים הלכה למעשה במסגרות חינוך אלטרנטיביות בארץ ובעולם. הרבה מהרעיונות האלה גם נידונו בהרחבה באתר הקהילתי "באופן טבעי" (וזה הזמן להמליץ עליו לכל הורה).

אבל בעיקר אני יכולה לומר שאת הבסיס לתפיסה החינוכית שלי גיבשתי בזכות בנותיי, אשר בכל יום מלמדות אותי שכל מה שילדים באמת צריכים זו דוגמה אישית, חופש ואהבה.

כל השאר – מסתדר מעצמו.

אור-לי ברלב בפייסבוק




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה