בחלומות: חופש מגדרי לילדים

כמה רחוק אני מוכנה לאפשר לבני לא להיות "גבריים" במלא מובן המילה? מי אשם בגבריותם הנוקשה, הלא גמישה, הלא ורודה עם נצנצים של ילדינו?

03/10/2012
אבישג רבינר קבלו עדכונים מאבישג
  • RSS

לפני שנה וחצי, לקחה אמי את אוריינה (אז שש+) ורפאל (אז 2+) לעדלאידע בחולון. כשהם יצאו את הבית רפאל היה מחופש לאנדיאני, אוריינה לנסיכה. כך צילמה אותם אמי במהלך החגיגות.

במשך חודשים ארוכים אהב רפאל ללבוש בבית ולעיתים גם בחוץ חצאיות של אוריינה וחולצות פאייטים עם נצנצים. לא עודדתי את הבחירה אבל גם הקפדתי שלא לדכאה.

ואז, יום בהיר אחד, כשקניתי לו ב9.99 ₪ סקייבורד גמדי בשקית (אטומה, כזו שאי אפשר לראות דרכה איך יראה הכלי) נתן הילד (אז כבר בן שלוש +) מבט נוגה בסקייטבורד הורוד ופסק, "את זה אני נותן לאוריינה".

"למה?" שאלתי.

"כי זה של בנות" ענה הנער.

לא קניתי לו אחד אחר ובפיצוציה הסמוכה הפניתי את תשומת לבו לחולצתו המפוארת של המוכר, גבר חובש כיפה כבן חמישים. "הנה , תראה כמה החולצה של האיש הזה ורודה והוא לא בת, הוא גם לא נהיה מזה בת ואף אחד לא חושב שהוא בת. חוצמזה, אני בת, מה רע בבנות?!".

בינתיים נזכרתי ששכחתי לקנות עוד איזה שמונץ, לכן חזרנו לחנות הצעצועים. לפנינו עמדה אישה שביקשה לעטוף מתנה לתינוק. "בן או בת?" שאלה המוכרת. "בת" אמרה הקונה. המוכרת לקחה פרח פלסטיק ורדרד והדביקה על העטיפה. רפאל נתן בי מבט מוכיח, כזה שאומר "את רואה, שוב את מדברת שטויות...".

מאז היו עוד תקריות. רפאל העדיף למשל לוותר על ביקור בים, העיקר לא לחבוש את הקסדה הורודה של אחותו (שלו הייתה קבורה במשך שבוע שלם תחת הספה). ולא, אף פעם לא חלמתי לגדל את כוכבת האירוויזיונים הבאה אצלי בסלון אבל גם לא רציתי לטפח מאצ'ו מדוכא, מהסוג שלא בוכה כבר בגיל חמש ומפחד לשחק בבובות גם כשאף אחד לא רואה.

אני מודה. בשלב מסויים, לקראת גיל שלוש וחצי, כשרפאל רצה (שוב) ללכת לבית הכנסת בחצאית אמרתי לו שאבא לא יסכים ללכת איתו לשם ככה. לי לא אכפת אבל לאבא זה כבר לא נעים. בכל זאת, קיוויתי שאפשר יהיה לווסת את העניין בלי להזיק לאבא (שאינו הולך לבית כנסת רפורמי) או לבן, ולאפשר את ההנאה ששמלת נצנצים ורודה יכולה לגרום בהזדמנויות פחות שמרניות.

לא מקללים אצלנו 'הומו'

כשכבר התברר שנכשלתי במשימה לשמור על האיזון העדין, שהצלחנו לדכא את חופש התנועה המגדרי של רפאל בגיל כה צעיר, כשהבנתי שכבר לא אראה את בני הפרוע רוכב בשמלה אדומה ושתי צמות על אופניים יותר מהר מכל בן כמעט ארבע בשכונה, קמנו בבוקר, מוקדם. לפני כולם.

אחרי שרפאל אכל את הקורנפלקס שלו הוא ביקש שאקריא לו את הסיפור ההוא שמזמן לא קראנו. על יוסף ואחיו בעיבוד חופשי של מאיר שלו ואמא שלו, מתוך סיפורי התנ"ך. קראתי ועיני חשכו. לא זכרתי בכלל שהאחים אצל מאיר שלו יורדים על יוסף ככה, אומרים לו שהוא "נראה כמו ילדה".

רצתי למקורות וחיפשתי. לא, אין שם כזו אמירה ברורה. היה אמנם עניין עם יופיו של יוסף, עם יופיה של הכותונת ובכל זאת הדברים לא נאמרו כך וגם אם היו נאמרים, הרי שלא היה צורך לומר אותם שוב בהדגשה כך שכל זב חוטם ילמד ויתחנך להיזהר מהשמלה. מכל שמלה, עם פסים, עדינה, ורודה או, אוי לאותה בושה, אדומה ולא מדם כבשים.

ואני שואלת את עצמי. אם מאיר שלו כשל (אני לא מאמינה שהייתה כאן כוונה לצמצם את שורות המטרוסקסואלים ויתר לובשי החצאיות לעתיד) הרי גם אני, עם כל חיבתי לשמלות, אשמה שבכלל ציינתי את יחסו הפומי (ולא משנה מאיזה סוג), של אבאגיא, (שבעצמו אמנם לובש חולצות ורודות אבל לא היה יוצא עם הילד לבית הכנסת בתלבושת בת ישראל כשרה...).

אז ברגע הראשון התעצבנתי על מאיר שלו שהיה לו חלק בחינוכו השמרני של בני הצעיר. אחר כך שאלתי את עצמי, בכנות. כמה רחוק אני באמת מוכנה לאפשר לבני לא להיות "גבריים" במלוא מובן המילה? ומי אשם בגבריותם הנוקשה, הלא גמישה, הלא ורודה עם נצנצים של ילדינו. אין לי עוד תינוק ממין זכר והשניים הגדולים כבר כמעט אף פעם לא בוכים.

את המילה "הומו" פיניתי אוצר הקללות שלהם ,רק אחרי שהודעתי רשמית שכמה מחברי הטובים ביותר ומקרובי משפחתי (ומשפחתם) הם הומואים. אני מבטיחה שאם הנכד שלי ירצה לטייל איתי בפארק בשמלה ועקבים לא אומר דבר. אבל ספק אם הבנים שלי יתנו לו לצאת ככה לגינה...

לסקייטבורד רפאל "סלח" על ורדרדותו והוא משחק בו מידי פעם.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה