בחזרה לשנות השמונים: מוזיקה, סקס ופינגווינים

איך הפך מועדון הפינגווין לסמל של תקופה ומה נשאר ממנה היום? תערוכת הצילומים החדשה של מירי דוידוביץ' "רוק בשחור" מעלה זכרונות, ופותחת לנעמי אלון את הקופסא השחורה

14/09/2014
נעמי אלון קבלו עדכונים מנעמי
  • RSS

התצלומים  של מירי דוידוביץ' בתערוכתה "רוק בשחור", מהיום במוזיאון ארץ ישראל, מתעדים תרבות מועדונים שהבליחה לשנים ספורות בתל אביב ופינתה מקומה בשנות התשעים למועדונים מסוג שונה לגמרי (קולנוע אלנבי, האומן, רייבים המוניים).

עבורי סצנת המועדונים של האייטיז נפתחה באופן לא צפוי או מכוון, כשיום אחד נכנס לפאב הבריטי שבו עבדתי כנערת תיכון בפרישמן פינת הירקון גבר שעל חולצתו הצהובה הכתובת "פינגווין קלאב". הוא הציג את עצמו בפניי כעדי, שפתח שבוע לפני כן מועדון חדש והציע לי לעבור לעבוד שם.

זה נגמר בשנה וקצת שעבדתי במקום כמלצרית וברמנית, ושהיתי בו לילה לילה, שבעה ימים בשבוע. סוג של עולם מקביל לחיים שהתרחשו בחוץ.

צילום: מירי דוידוביץ'

קשה לכתוב על הפינגווין מבלי לגלוש לקלישאות, שהרי הפינגווין התחיל כמועדון וגמר כקלישאה אורבנית שלעסה עצמה לדעת, מעין אלטלנה של חיי הלילה התל-אביבים: גם אם לא היית שם, בטוח שהיית שם.

אבל אם לנסות לתאר את האווירה באותם ימים, ממש כמו בקיץ האחרון, הכל חוזר על עצמו, רוחות מלחמה צפויה מראש, מיותרת ובלתי נמנעת באותה מידה, נישבו באוויר;  במקום נתניהו השם הוא אריק שרון ובגין, והייאוש לא נעשה יותר נוח. בגין, בהתקפת אופוריה מזדמנת, מבטיח שהארץ תשקוט לארבעים שנה, ובגני התערוכה מתבטל "עקב המצב" פסטיבל להקות רוק בינלאומיות. אבל תל-אביב אינה מאמינה בדמעות. בזמן שסאגת לבנון נפתחת בצפון המדינה, נפתח הפינגווין על חורבותיו של מועדון גייז שהיה בכלל אולם שמחות לפני כן. המיקום תמוה,  צומת יהודה הלוי-אלנבי, ממש מול הדואר, אזור מפויח ומעושן ביום, ושומם באותם ימים אפילו בלילה. גם פנים המועדון לא הסתמן כמבטיח במיוחד: מדובר במרתף מכוער להפליא שקירותיו מכוסים במראות, מואר באור כחלחל משל היה אקווריום. הימים הראשונים אחרי הפתיחה הושפעו קשות מהמלחמה שבחוץ, נדמה היה שהמקום הולך לגווע מעצמו, אבל תוך חודש-חודשיים קרה הבלתי ייאמן והפינגווין ברא את עצמו מחדש.

אולי נוח להאמין שהפינגווין תיפקד (בשלב כלשהו) כשלוחה אוטונומית של לונדון, אמסטרדם או ניו-יורק, אבל בפועל, הרווח בין רחובותיה המיוזעים של ת"א לבין הפינגווין היה פריך למדי. בסך הכל, מכיוון שגם אסקפיזם הוא סוג של אמירה או ריאקציה למציאות, ממש בזמן שהטנקים של צה"ל פילסו דרכם במבואות ביירות, נוצר בפינגווין תמהיל תל-אביבי ייחודי שכלל ניצולי בוהמה מזדקנים יחד עם ילדות פאנקיסטיות מכיכר דיזנגוף בגרביים קרועות, חצאיות מיני וסיכות ביטחון בלחי, יחד עם גולשים שזופים ונערות גולשים במיני קצרצר, יחד עם ילדי גל חדש באיפור עיניים שחור, תספורות מעוצבות ונעלי שפיץ עם בני עשרים פלוס, שהיו החבורה שנתנה את הטון הדומיננטי במקום, רבים מהם מוזיקאים או אנשי תקשורת צעירים שמצאו אלטרנטיבה מוזיקלית-אופנתית-תרבותית בדאונטאון ת"א.

צילום: מירי דוידוביץ'

בניגוד לדימוי המנוכר והריקודים האוטו-ארוטיים מול המראות שכיסו את כל הקירות מסביב, האנרגיה של הסקס בחלל המועדון הייתה כה בוטה ומפורשת, עד שכמעט ניתן היה להריחה באוויר (כן, היו זיונים בשירותים). המחסומים נפלו בהשפעת החומרים השונים, האלכוהול והביטים של המוזיקה שפעמה ללא הפסקה. בכלל, המוזיקה, יותר מכל, הייתה הדבר האמיתי: ניו ווייב, סקא, רומנטיקה חדשה או פוסט-פאנק, אנגלית ברובה, גרמנית בחלקה, מנוכרת, דיכאונית, מונוטונית לעתים, אבל גם קצבית וסוחפת . על הבמה ניתן היה לחזות בליבי והפלאש, בטוני ריי, בפורטיס עם "ז'אן קונפליקט" מתפתל בתנועות אפילפטיות מול המיקרופון, במאדאם אי של נטי וייסמן, או ביחידה לטיפול נמרץ של שולץ, שהופעתה הראשונה, וכמעט האחרונה, לוותה באמבולנסים מחוץ לרחבת המועדון. הטקסטים, ספק אנגלית ספק ג'יבריש, לא היו העיקר, העיקר היה הרעש, והצליל הדומיננטי היה צליל הסינתיסייזר.

 על הבר אפשר היה למצוא אושיות חיי לילה לעתיד כמו שולץ או אורי שטרק, על מדרגות המועדון מיצגים אנושיים באדיבות בועז תורג'מן וחבורתו, את אדם (חיים כהן) ניתן היה לראות עם ביריות ואיפור כבד מבצע ליפ-סינק למופע הקולנוע של רוקי.  פה ושם נערכו מסיבות קונספט כמו למשל המסיבה של המגזין "בול" שאיחדה את המועדונים הסליזיים ביפו עם המועדון הסליזי ביהודה הלוי, בשלל סרטים כחולים על המסכים מסביב, וחשפניות, ואפילו נרשמה תחרות החולצה הרטובה על שדיהן של נערות ישראל (או בעיקר מתנדבות אנגליות שהסתובבו שם וחיפשו מי יקנה להן בירה).

צילום: מירי דוידוביץ'

כמה חודשים אחר כך נפתח קולנוע דן.  איש העסקים יאנוש (יצחק יונש) פתח את המקום ששכן בדרום רחוב הירקון, ממש קרוב לאזור הזנות של אלנבי אבל גם קרוב לים ולמעוז התיירות התל אביבי.  שוקי וייס גם הוא מבעלי המקום היה על ההופעות, המקום רחב הידיים ושחור הקירות, ששימש קודם כשמו כבית קולנוע,  היה גדול הרבה יותר מהפינגווין, והפך לאולם ההופעות שבו הופיעו בין היתר סוזי והבאנשיז שלה (עם רוברט סמית' בהרכב), הבאוהאוס עם פיטר מרפי הערפדי, פיטר האמיל,   טוקסידון מון,  פיטר גרין, הסטרנגלרס, מרק אלמונד והממבס, אוריה היפ, האנוי רוקס (שסיימו את הופעתם באורגיה והשלכת טלוויזיות ממרפסת המלון), איאן דיורי, בד מנרס,  והבלוק הדס ועוד ועוד. אחת המסיבות  שנערכו שם הייתה המסיבה להצלת עיתון הרוק "ווליום" שם נרשמה אווירה מחושמלת ואוהדת, מה שלא עזר לווליום, אך עוד מסיבה מיתולוגית נרשמה בתולדות העיר.

הטריו פינגווין-ליקוויד (שנפתח גם הוא קצת יותר מאוחר על ידי כמה מחבורת הגולשים שהיו מגיעים לפינגווין), קולנוע דן הפך במהרה לסצנה אמיתית, אנשים באו לראות הופעות בקולנוע דן, לשבת על הבר בפינגווין ואחר כך לשרך דרכם לפנות בוקר לליקוויד. הלבוש הפך בהדרגה מלבוש גל חדש למדים שחורים של מעילים כהים והגותיקה האפלה ניסתה לדמות את תל אביב הבוהקת משמש ללונדון האפלולית.

עבור הפינגווין זה נמשך עוד בערך שנתיים-שלוש, אחר כך דעך המקום בגרסתו הראשונית ופינה מקומו למיתולוגיה התל אביבית שניסתה לשחזר (שוב ושוב ושוב ) את ימיו כקדם.

>> כל הצילומים מתוך התערוכה "רוק בשחור" של מירי דוידוביץ' שתוצג עד 28 בפברואר 2015, במוזיאון ארץ ישראל, רמת אביב

צילום: מירי דוידוביץ'




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה