בוקר בלי עיתון

“הסתכלתי על הנקודה המיותמת שם ליד השער ובבת אחת הבנתי איך מרגישים אותם אנשים שאני בדרך כלל כותבת עליהם – אלה שהגיעו למפעל, ועומדים פתאום מול שער סגור”. טלי חרותי-סובר, עורכת בהארץ דה-מרקר, על השביתה חסרת התקדים

04/10/2012
טלי חרותי סובר קבלו עדכונים מטלי
  • בדואר
  • RSS
» חוויה מטלטלת. חרותי סובר (צילום: איל טואג)

הכותבת היא עורכת מדורי ניהול יזמות וקריירה בהארץ-TheMarker

בוקר משונה עבר עליי הבוקר, בוקר בלי עיתון. הנקודה הזו ליד השער, אותו מקום בו שוכבת השקית השקופה היה ריק הבוקר ולא בגלל השכן (אני עוד אגלה מי זה) שחמד אותו, שוב, לעצמו .

הפעם זה קרה בגללי. גם בגללי.

אתמול, אחרי אסיפת עובדים סוערת, נסענו הביתה. לא ערכנו הגהות אחרונות, לא רבנו עם הגרפיקאים, לא ביקשנו מאנשי האינפו רק עוד תיקון קטנטן, לא הסברנו יפה לראש הדסק למה דווקא לנו מגיע הפנייה מהעמוד הראשון.

אתמול המערכת עצרה והסולידריות הייתה מוחלטת. גם מי שהתנגד (ושליש התנגד) לא שבר שביתה. כולנו נסענו הביתה, נסערים, מנסים להרגע.

ההחלטה ההיסטורית הזו הייתה רגע עצוב, אבל הבוקר הזה היה עצוב עוד יותר.

הסתכלתי על הנקודה המיותמת שם ליד השער ובבת אחת הבנתי איך מרגישים אותם אנשים שאני בדרך כלל כותבת עליהם – אלה  שהגיעו למפעל, ועומדים פתאום מול שער סגור.

אי אפשר להבין עד  כמה החוויה הזו מטלטלת עד שאתה לא עומד מול שער סגור משלך.

כולה בוקר אחד, מה כבר קרה, אבל יחד עם האין- העיתון הזה מטולטלת כל הזהות העצמית -  אני זו העבודה שלי, העבודה שלי היא אני,  והסיכוי שהיום הבודד הזה יהפוך לימים רבים מזניק בבת אחת את כל החרדות.

איך הגענו לזה, הדהדה לי בראש השאלה הנוקבת, איך זה יכול להיות, איך מקום שעובדיו המוכשרים מסורים עד אין קץ, מרוויחים מעט, עובדים הרבה, מונעים מתחושת שליחות אמיתית  שנובעת מהידיעה הברורה שהמפעל הקטן שלנו, הנקי שלנו, הלוחם שלנו, הוא מקום חשוב באמת, איך הגענו למצב בו הבוס שולח מכתב נקמני וחריף (שמתפרסם מייד ברחבי ישראל, כאילו שחשבנו שאפשר  אחרת) ואנחנו מגיבים בעצירת מכונות הדפוס ?

איך הפך מאבק עובדים צודק, של אנשים שבאמת אכפת להם – לקרב טיטנים רווי אגו והפגנות כח, שלא מקדם אף אחד, ולא עוזר לאיש?

מול האין-עיתון הבוקר הבנתי כמה הרחקנו. אנחנו העובדים, אנחנו בעלי העיתון. הארץ- דה מרקר הוא לא מעריב ולא ערוץ 10. רחוק מזה. הוא חברה בת קיימא, חזקה ובועטת. מקום שכולנו רוצים בקיומו, כולנו רוצים בהמשך חייו. קטן יותר, ממוקד יותר , דיגיטלי יותר, המותג הזה חייב להמשיך ולהתקיים, ובשלב הזה גם אין סיבה אמיתית לעצור.

נכון, יש דיון לגיטימי על גודל מהלך הפיטורים. נכון, יש דרישה לגיטימית לראות תוכנית אסטרטגית של הרחבת ההכנסות העתידיות, נכון גם ששני הצדדים – ועד מול הנהלה, נכנסו לפינה שלא צריך היה להגיע אליה.

למרבה השמחה יש פתרון. אפילו השתמשנו בו פעם. קוראים לזה לרדת מהעצים.

אין ברירה אלא להתגבר על חולשות האנוש, על העלבון המתמשך, על התסכול, על חוסר האמון ההדדי , ולעצור יחד את כדור השלג הטיפשי הזה כדי לדבר.

בתום לב ובנפש חפצה ימצאו שני הצדדים את הדרך להצטמצם בכח אדם, ולהרחיב מקורות הכנסה. האינטרס פה משותף לגמרי, ובמצב כזה הדרך  לעמק השווה, עדיף בעזרת  גורם שלישי אובייקטיבי ובתהליך גישור מהיר, קלה יחסית.

הבוקר הזה, בוקר בלי עיתון, היה חוויה קשה. סביר להניח שגם השער של עמוס שוקן לא ממש נהנה ממנה, לכן מספיק עם זה. ראבאק. קצת פרופורציות. המיתון כבר פה, תיכף יהיו כאן בחירות, רומני מנצח בדיבייטים, ועוד לא סיימנו עם הפצצה האירנית.

הסכסוך הקטן שלנו חייב להסתיים במיני קמפ דיוויד, אבל  לא נחזיר שטחים (שוב לא נחזיר שטחים)  ונסתפק גם בשלום קר.

מחר בבוקר יהיה עיתון ליד השער. נראה את השכן מעיז לקחת אותו עכשיו.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה