Saloona

» כרזה ציבורית מקמפיין נגד מוהר

ד"ר מיה טבת דיין היא מרצה לספרות, דת ותרבות הודית בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב. כיום חוקרת את אלת ההשראה ההינדית בשירה ובפולקלור. ספר הביכורים שלה "אלף שנים לחכות" יצא השנה לאור בהוצאת כנרת, זמורה ביתן.

לא צילמתי אותה. איך תצלמי מישהי שזוחלת מתחת למיטה שלך עם מברשת ומטאטאת בידיה את הרצפות?

גם כשכבר יצאה ממתחת למיטה והתיישבה על הרצפה לא צילמתי אותה. לרגע עמדתי לידה, ואז הרגשתי מאוד לא בנוח עם המבט שלה, שהתבונן אליי מלמטה, והתיישבתי גם אני על הרצפה לידה.

"לא, מאדאם, מה את עושה?" היא מיהרה לזעוק.

אבל אני נשארתי לשבת. כי היינו באמצע שיחה.

קראו לה דיפיקה (בסנסקריט: מנורת-אש), נפגשנו בהיידרבד בשכונה שקטה אחת ששכרתי בה בית פלוס ארוחות צהריים פלוס מנקה. היא הייתה הפלוס מנקה. בימים הראשונים רק הנהנו בראש אחת לשנייה, כי היא לא דיברה אנגלית, והטלוגו שרצה לה על הלשון יצאה מפי לאט, במשפטים כבדים. אבל כשאזרתי קצת ביטחון אמרתי לה, בשפתה, כמה את יפה.

זה לא היה סתם משפט שלמדתי להגיד. היא באמת היתה מאוד יפה.

אבל דיפיקה אמרה, אני לא יפה, מאדאם.

אמרתי לה, הפנים שלך כמו של כוכבת מבוליווד.

זה הצחיק אותה.

אחר כך היא אספה את האבק בכף יד אחת ואמרה, זה לא משנה איך אני נראית.

שאלתי אותה, למה זה לא משנה?

היא אמרה, מאז שבעלי מת אני לא מסתכלת יותר במראה. אני רק שוטפת פנים (היא הראתה עם שתי ידיה כיצד היא שוטפת) ויוצאת מהבית. לא מסתכלת איך אני נראית.

שאלתי אותה, מתי הספקת להתחתן? את כל-כך צעירה.

דיפיקה אמרה, אני בת עשרים וחמש, לא צעירה כבר. יש לי שתי ילדות. התחתנתי בגיל שבע-עשרה, מגיל עשרים ואחת אני אלמנה.

רק אז שמתי לב שסביב צווארה של דפיקה אין שרשרת, כמנהג נשים נשואות בדרום הודו, ושבין עיניה לא מסומנת טיקה (נקודה אדומה), ושעל אצבעות רגלה אין טבעות שמסמנות נישואין.

אמרתי לה, אם יש לך ילדות אתן בטח חיות עם ההורים של בעלך.

דיפיקה אמרה, יש לנו חדר שם, כן. אבל הם לא מוכנים לשלם על הילדות. הם לא רצו אותן. כבר באולטרסאונד כשראו בנות רצו שאני אפיל אותן ואני התעקשתי.

שאלתי אותה, לא רצית לחזור להורים שלך?

דיפיקה אמרה, ההורים שלי לא יכולים לקבל אותנו. הם נתנו את כל הכסף שהיה להם לחתונה שלי. לא נשאר להם יותר כלום.

שאלתי אותה, מה קרה לבעלך?

דיפיקה אמרה, נשרף.

שאלתי אותה, איך הוא נשרף?

היא אמרה, אני לא יודעת. לא אמרו לנו. פשוט נשרף. הגיעו אנשים לבית והודיעו, ומיד חמותי רצה איתי לחדר לשבור לי את הצמידים מהידיים (דיפיקה היכתה ביד אחת את מפרק ידה השנייה כשסיפרה את זה), ומחקו את הטיקה מהמצח שלי, ואחר כך רק צעקו עליי, שבגלל שהבאתי בנות עכשיו שרפו להם את הבן.

שאלתי אותה, מה הקשר?

דיפיקה אמרה, אני לא יודעת, חמותי חושבת שבנות הן קללה.

אמרתי לה, גם חמותך היא אישה.

דיפיקה חייכה ואמרה, אולי היא לא זוכרת את זה.

אחר כך שתקנו.

ואז דפיקה דיברה שוב ואמרה, אני עובדת פה בניקיון בשביל שיהיה לי כסף להאכיל אותן, לבית ספר שלהן. בנות זה יקר, אנחנו עוד נצטרך לחתן אותן ובשביל זה צריך הרבה מאוד דאורי. חמותי אמרה שהיא תיתן את הכסף לחתונה, אבל חוץ מזה לא מוכנה לשלם על בנות.

הדאורי שדיפיקה דיברה עליו הוא הנדוניה. למרות שזה מכבר הוצא הדאורי מהחוק, בחתונות ההינדיות מוענקת הנדוניה הזאת על-ידי משפחת הכלה למשפחת החתן, לפי סיכום שנעשה מראש, עוד במעמד אירגון הנישואין. במדינה שנשותיה נחשבות בו בעת לאלות של שפע אבל גם לרכוש מהזן הנחות ביותר, הפכה הנדוניה לכלי סחתנות בידיהם של בעלים תאבי בצע. הדאורי הוא אחת הסיבות המובילות כיום להתרוששות של משפחות. הוא גם הסיבה לתופעה הולכת וגדלה של הרג כלות (כאלו שלא שילמו בזמן, או לא שילמו מספיק, או סתם כאלו שרוצים להחליף באחרות) וכן הוא, בסופו של יום, אחד המניעים העיקריים להרג עובריות ממין נקבה בעודן בבטן. הרציו בהודו, לאחר הרג של מאות מיליוני עובריות בעשור האחרון בלבד, מגיע באיזורים מסוימים אף ל 591 נשים על כל 1000 גברים.

אמרתי לדיפיקה, את הבנות שלך אולי תחתני כבר בלי דאורי. תראי לאן זה הוביל אותך.

דיפיקה חייכה אליי ואז הנידה בראשה ואמרה, זה מצליח אולי רק בחדשות, אבל זה לא מצליח אצלנו, האנשים הקטנים.

הנה לינקים לכמה אתרים של המאבק בדאורי

http://saynotodowryenglish.tk/

http://www.antidowry.org/

http://www.antidowry.com/tom.htm

ד"ר מיה טבת דיין היא מרצה לספרות, דת ותרבות הודית בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב. כיום חוקרת את אלת ההשראה ההינדית בשירה ובפולקלור. ספר הביכורים שלה "אלף שנים לחכות" יצא השנה לאור בהוצאת כנרת, זמורה ביתן.