בגוף ראשון: קול נשי ואישי

באסופה הפמיניסטית "בגוף ראשון" מספרות הכותבות סודות כמוסים ומעלות על הכתב פרטים אישיים מתוך המתרחש בחייהן. היכנסו לקרוא ולתמוך בפרויקט

18/11/2014
שלומית ליר קבלו עדכונים משלומית ליר
  • בדואר
  • RSS

האסופה הפמיניסטית "בגוף ראשון" מאגדת שמונה מסות של כותבות וחוקרות מגדר, בתכנית ללימודי מגדר בר אילן. סיפורי החיים המשובצים יחדיו מביאים את הקול הנשי לנימיו וגווניו. חוויות החיים האישיות והכמוסות של הכותבות מייצרות תחושת הזדהות ושיתוף במסעות החיים שמגולל בספר.

חווית הקריאה חושפת עולמות פנימיים עשירים וחוויות מכוננות בחייהן של הכותבות: שלומית ליר מדלגת בין הספרים שקראה בילדותיה ומותחת קו בינם לבין החלטה גורלית שעשתה בנעוריה; סמדר זמיר בוחנת את מידת חירותה על גופה מול הממסד והחברה; זוהר זר מתארת את הבית הרעוע בו גדלה, ותוהה אם הגיעה העת לסלוח לאביה; יעל בנקירר מתמודדת עם סוגיות של שיגעון ומוות כמתמחה במוסד פסיכיאטרי; אפרת קנול מתארת במבט הפוך מה זה להיות סטרייטית בארגון של נוער גאה, אירית דלומי חוזרת לקורותיה של אימה, כנערה בשנות הארבעים של המאה הקודמת בבגדד ומעוררות שאלות על פחד, נטלי ברוך לוקחת אותנו במסע לדרום תל אביב, תוך כשהיא בוחנת את חווית האכילה על מתווה הנע בין תחושת דחיה לתחושה של עונג.

בגוף ראשון

שמונה הכותבות מימין לשמאל: שלומית ליר, מיכל אבנון, אפרת קנול, יעל בנקירר, זוהר זר, אירית דלומי, סמדר זמיר ונטלי ברוך

שם האסופה, "בגוף ראשון", מתייחס לבחירה בכתיבה המעניקה מקום ל"אני" של כל כותבת. בגוף ראשון מפירות הכותבות צווים ואיסורים חברתיים; מתירות לעצמן לספר סודות כמוסים, מעלות על הכתב פרטים אישיים מתוך המתרחש בחייהן – והופכות את המושתק לחייב בדיבור.

את האסופה עורכת שלומית ליר. במידה והמחברות יצליחו לגייס את המימון לספרן באמצעות במכירה מוקדמת של הספר, האסופה תראה אור בהוצאת פרדס.

בחרנו להביא לכן מספר קטעים קצרים מהספר. לפרטים נוספים ולתמיכה במיזם - לחצו כאן.

***

"שלא כמי שספינת חייהם צולחת את גלי הענק של נהרות החיים, עולה ויורדת בנפתולי הדרך, במסע מתמיד קדימה, מסעי שלי סב לאחור על ספירלת הזמן בנבכי אירועי עבר וחלומותיו המהווים את תשתית מציאות חיי בהווה. לא, אין אלו הגעגועים המייצרים את המבט ההפוך, בקוראם לי לחזור ולהתרפק על זכרונות ילדות מתרחקת. זוהי קריאתה של הרוח, המבקשת להשתחרר, למצוא פתיל של משמעות אישית בינות לאלף הספרים שקראתי בין הילדות לגיל ההתבגרות, להתבונן שוב על הבית אותו עזבתי, ולהבין כיצד הגעתי לנקודת השבר הגדולה שחויתי בנעורי." (שלומית ליר "כְתּוּבה")

***

"הבחורה תגבה את התשלום ותבקש ממני לשבת ולחכות שיקראו לי. אני אוריד את טבעת הנישואין ואכניס אותה לארנק. אגיד תודה לאלואמא שקיצ ואני התעקשנו לא לעבור ברבנות ולכן בתעודת הזהות כתוב לי "רווקה". בחדר של העובדת הסוציאלית, היא תסתכל בתעודת הזהות שלי. היא חצי תקבע חצי תשאל אותי: "את רווקה" ואני אאשר. היא תפתח ערימת טפסים ענקית ותכתוב "רווקה" בכמה מקומות. לחדר תכנס אשה מבוגרת ותוך כדי שהיא תעביר ערימות טפסים ממקום למקום ותוציא קלסר ממדף, תאמר לה העובדת הסוציאלית: "ד"ר ויינרמן, אני צריכה שתחתמי פה על הטפסים". "מה זה?" היא תשאל ותעתיק את מבטה מהטופס, אליי ואל העובדת הסוציאלית. "רווקה" תענה לה העו"ס ביובש." (סמדר זמיר "ימים של דם")

***

"בגיל עשרים ותשע, אחרי כמעט שש שנים שבהן הייתי לבד, סופסוף מישהו הביע בי עניין ואמר לי שאני יפה. זה היה חריג כל כך, שהתמלאתי באושר והתאהבתי בו מיד. הוא היה קורא לי 'תחת שמן', למרות שאמרתי לו שהכינוי הזה מעליב אותי וביקשתי שיפסיק, והיה רומז לי באינספור הזדמנויות שאני לא חכמה מספיק, ושאני לא אסתדר במשרה שיש בה קצת יותר אחריות. לקח לי זמן להבין שהאהבה היא חד צדדית ושהוא מתעלל בי נפשית. נזכרתי בכל הכתבות שקראתי ב"לאישה" על נשים שמתחתנות עם גבר שדומה לאבא שלהן, ונפרדתי ממנו. מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות ההפך מאמא, כלומר אישה חזקה ועצמאית, שלא תלויה בגבר כדי לפרנס את עצמה ואת הילדים שלה, ושלא נתונה לאיומים ולהתעללויות."  (זוהר זר "האם כבר יכולה לסלוח?")

***

"בלילה הופעלה האזעקה במכשיר הקשר. שלוש לפנות בוקר וכל הטלפונים מצלצלים. הטלפון הצהוב בחדר התורנים המעופש, הטלפון הנייד ומכשיר הקשר צועק: החייאה במחלקה ג'! אני מתעוררת ללא נשימה, מרימה את הטלפון ,'אני בדרך', נכנסת אל תוך הכפכפים ומתחילה לרוץ. אפילו חזייה לא לבשתי. רצתי בין השבילים הפתלתלים בבית החולים,  אדי הנשימה שלי כמו ענני עשן בחושך, מזכירה לעצמי שכבר החייתי פעם. זכרתי את האיש ההוא שהתמוטט כשהייתי סטאג'רית ברוטציה במחלקה הפנימית, צנח לפתע אל מול דלפק האחיות, ואני רצתי אליו עם הדפיברילטור ובמכת החשמל השניה, ליבו חזר לפעום. וזכרתי את השבחים ממנהל המחלקה את המבטים הגאים של אנשי הצוות, ואת החיוך הרחב של האיש ההוא אחרי שיצא מצינתור." (יעל בנקירר "החייאה")

***

"היא אוכלת את דפיקות העיפרון על גב הכסא, אוכלת את קולות הכדרור הנשמעים בחצר המשחקים, אוכלת את קולות לעיסת המסטיק של חבריה לכיתה, הנאספים יחד למכלול אינטגרטיבי חסר במשמעות.  הלמידה פונה אל ראשה בלבד, גופה מורעב ממזון הלמידה הגופנית. היא חייבת לשבת שעות, מבלי לזוז כמו עוצמת הרוח, מבלי לנוע כמו חלקיקי סוכר הנפגשים זה בזה בכוס המים הרותחים." (מיכל אבנון "גלישת עגל הטל על פני העלה")

***

"'איך מגדירים סטרייטיות? האם אני סטרייטית? האם זה שאני חיה עם גבר אחד אומר בהכרח שאני נמשכת לגברים? רק לגברים?? לכל הגברים?!' בפעולה שהעברנו בנושא "מולד או נרכש", שמטרתה הייתה לספק ידע תיאורטי וגם לנהל דיון התוהה האם יש לדיכוטומיה הזאת משמעות, שיחקנו משחק פתיחה. כל אחד ואחת כותבים על פתק קטן את הסיבה לכך שהם כמו שהם, את הפתק מכניסים לבלון, מנפחים וקושרים, מתמסרים בבלונים עד שנמאס, ואז מפוצצים את הבלון, מוציאים את הפתק ומנחשים מי כתב אותו. היה משחק קליל ומשעשע (שגם נתן הזדמנות להימרח ברוק המרטיב את הגומי מבפנים). אני כתבתי מה שנתפס בעיני כהנחת המובן מאליו של הסטרייטיות - אני ככה כי אף פעם לא חשבתי שאפשר אחרת. החניכימות לא הבינו בכלל מה זה אומר." (אפרת קנול "לבן מבחוץ, צהוב מבפנים")

***

"בשבת בבוקר נכנסנו ל-google earth. מתן מייצב את הבסיס בעכבר, בחיצים. סבא מחזיק חזק את העכבר. מתן אומר: "סבא, אתה יכול גם דרך החיצים, הנה תראה". סבא מנסה; "כאן, צריך להיות גשר אחד. ותכף בצפון, יש עוד גשר. את זה אני מחפש. אני לא יודע למה אני לא רואה אותו." בינתיים מתן פותח תמונות: "זה השוּק". אנחנו מזהים תמונה שקיבלנו מתקוה ומירב במייל: רחוב אל ראשיד. אבא מסתכל, ואומר: "לא זה לא רחוב אל-ראשיד. תכף אני אראה לכם. אוה, הנה! רותי, בואי תראי את הגשר הזה, מכאן היו עוברים לצד השני". אמא מסתכלת, מתן מגדיל. מקרב זום. אמא צוחקת. "בטח. כאן, הייתי הולכת יום יום לבית ספר. לבדי. וכל הבחורים באים ממול. זורקים מילים". אבא מרותק למסך, רץ עם העכבר. צוחק." (אירית דלומי, "אף אחד לא ישאל, אף אחד לא יגיד כלום")

***

"דווקא בעבודת ההתנדבות שמתי לב לכוח שיש לאוכל לנחם. פעמים רבות בשעות ערב מאוחרות, כשבליל של שפות נשמע מכל עבר, רוסית, עברית, ערבית, טיגרית, ושפות נוספות. אני מוציאה מהשקית עוגת שוקולד ופורסת ממנה פרוסות לנשים סביב, מתבוננת בהן אוכלת ברעבתנות. חשה בערגה לאוכל, על רקע העליבות סביב." (נטלי ברוך "תאכלי, זה בריא")

*****

כשאנחנו רואות את הרשימה של מי שכבר תמכו במיזם - חוקרות וחוקרי מגדר, חברה, משפט ותרבות כמו אורנה ששון לוי, אורלי בנימין, רונית עיר שי, מיכל רום, רוני הלפרן, דני קפלן, מירב אלוש לברון, תמר הס, אולג קומליק, סלביה ביזאוי, אורנה דונת, יעל מונק, ענת הרבסט, דן יקיר, טל דקל, דן פולק, ליאת לין, יעל יצחקי, צביקה טריגר, חברות וחברים לדרך האקטיביזם והיצירה כמו טל תמיר, נורית חג'אג', אבישג ריגר, אושרה לרר, יעל צדוק, עפרה אור, אורנה הדר, רינה שנפלד, עירית חכים, אור סרי, אורנית רמתי, רחל בנזימן, נילי ברויאר, יעל קיים, אייל בן משה, ויוצרות קנוניות כמו ארנה קזין - אנחנו מתרגשת, ומייחלת לעוד קוראות וקוראים שירכשו את הספר מראש וימצאו בו הבטחה ועניין.

מבקשות מכן לרכוש את הספר מראש, לשתף בתפוצות נטו, ולתרום לחיזוק הקול הנשי בסיפורת העברית.

שלכן מכל הלב,

שלומית ליר, סמדר זמיר, אירית דלומי, זוהר זר, יעל בנקירר, נטלי ברוך,  מיכל אבנון, אפרת קנול, התכנית ללימודי מגדר בר אילן

לפרטים נוספים ולרכישה של הספר - לחצו כאן.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה