''בארץ הזאת אפילו הלב שלי כבר נהיה חירש''

''בתור אישה שאוהבת מילים והרבה מהן, מיד הלכתי ללמוד את שפת הסימנים שמא גם אוזן שמאל תבגוד בי ואשאר נטולת יכולת לתקשר''. נגה גולדרינג, משיקה את ספרה 'הלב החירש' לרגל יום החירש הבינלאומי

03/10/2018
גוף ונפש קבלו עדכונים מגוף ונפש
  • RSS

"לא קל לי. אני מפחדת עד היום להגיד שקשה, שאלוהים לא ינסה להראות לי מה זה קשה באמת, כמו שאימא שלי הייתה מזהירה אותי. העולם הזה מורכב כל כך. אנשים שומעים, עם מילים וצלילים ודיבור מהיר שבו שפתיים זזות כל הזמן בכל מיני תנועות לא ברורות ומהירות. העיניים שלי מתעייפות רק מלהסתכל בהן. אף פעם אני לא מבינה באמת את כל מה שאומרים לי או מסביבי. אני אוספת חלקי משפטים דרך תזוזות השפתיים, או מילים בודדות שמסמנים עבורי פה ושם בשפת הסימנים, ואז אני מרכיבה לעצמי את ההבנה. אף פעם לא למדתי לקרוא או לכתוב – לא במרוקו, לא בארץ. חיים שלמים בלי להבין לעומק את החיים, את האנשים, את הבעל שלי והילדים שלי.

רק בלב שלי אני מבינה, בגוף עמוק בפְנים, בנשמה שלי, פִּי רוּחי. אבל בארץ הזאת אפילו הלב שלי כבר נהיה חירש."

(מתוך המונולוג הראשון של האימא, עמ' 9, 'הלב החירש')

 ספר זה, נכתב ממקום אישי, עמוק, כואב ומצמיח.

לפני כעשור ובאופן פתאומי התחרשתי כליל באוזני הימנית, ובנוסף התיישבה לה שם "להקת צרצרים" כלומר טנטון חריף של 24 שעות ביממה, וכן, הצרצור הזה מלווה אותי עד היום. באותם ימים רוויי בדיקות רפואיות וניסיונות טיפול מכל הסוגים באוזן ימין, התגלה כי באוזן שמאל שמיעתי חלשה.

נגה גולדרינג צילום יורם הררי

אני מודה כי עד אותו יום לא באמת הכרתי או נחשפתי לעולם החירשים וכבדי השמיעה. אולם אובדן השמיעה וכניסתי המיידית להגדרה של אנשים כבדי שמיעה חוללה בחיי מהפך. כן היו הרבה רגעים של כאב, והתסכול עטף את כל התנהלותי, החל מהבית והמשפחה – הצורך כל הזמן לשאול: "מה? מה אמרת?" או לבחור תמיד את מקום הישיבה בשולחן כך שאוכל להטיב לראות את היושבים עימי ולקרוא שפתיים. בהמשך, הוצמד לאוזן שמאל (החלשה) מכשיר שמיעה. תחושת האובדן התעצמה לאחר שנאלצתי בשל מגבלת השמיעה, לפרוש מעבודתי, שכה אהבתי, כקצינה ודרמה-תרפיסטית הראשונה בשירות בתי הסוהר.

בתור אישה שאוהבת מילים והרבה מהן, מיד הלכתי ללמוד את שפת הסימנים שמא גם אוזן שמאל תבגוד בי ואשאר נטולת יכולת לתקשר. החיבור וההתרגשות מעולם האנשים החירשים וכבדי השמיעה העמיק בתוכי את הרצון להבין, לתמוך וכן גם לכתוב על כך.

עטיפת ספר חירשים

הספר נולד מגרעין של אמת אשר עליו וסביבו נשזר הסיפור כולו ובמרכזו – משפחה בה שני ההורים חירשים ולהם שישה ילדים שומעים, על כל המורכבות של התקשורת המקופלת בכך. שאלות על קשר ושייכות, על זהות והתפתחות, על אהבה וזוגיות מנסות למצוא תשובות בין דפי הספר. הוא בנוי משלושה מונולוגים הראשון של האם, השני של האב והאחרון הוא של ביתם הצעירה פאניה, אשר נאבקת ומתנגחת במחסומים של המשפחה, השפה, הפריפריה ובצמיחתה כאישה.

כתיבת הספר היוותה עבורי תהליך אישי חזק ועמוק, לעיתים מכמיר לב ובסופו מעצים. היו ימים, שלא לומר חודשים בהם הייתי מוכרחה להניח אותו הצידה, כי הקולות הפנימיים בתוכי סערו וצעקו, או לחילופין הדמעות שצפו. אני מודעת לכך שזה נשמע כמו קלישאה מרוטה ובכל זאת אגיד כי: ספר זה נכתב בדם ליבי, ועיקר מבוקשו הוא - לתת קול לאותם הורים חירשים, לתת ביטוי לאותם ילדים שומעים להורים חירשים, ולכל אותם המתמודדים עם קשיי תקשורת וזיהוי הרגש הזה הנקרא אהבה מעבר למילים או אפילו סימנים.

כולי תקווה שהספר הזה יפגוש גם את לב הקוראים בו ומתוך החוויה נהיה כולנו אנשים יותר חומלים, מכילים וטובים.

** הכותבת, נגה גולדרינג, היא מחברת הספר "הלב החירש"




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה