''באין לי מולדת'': שני פרקים ראשונים

אסתר וידל, גיבורת הרומן המדובר של אלייט אבקסיס, היא מורה יהודיה בפריז של ימינו, שמבוהלת מגל האנטישמיות העולה בצרפת. סלונה נותנת לכם במתנה 25 עותקים של הספר והצצה לפרקים הראשונים במלואם

18/10/2015
תרבות קבלו עדכונים מתרבות
  • בדואר
  • RSS

עטיפת הספר באין לי מולדת של אלייט אבקסיס

"עד לפני כמה שנים יצאתי לרחוב כשמגן דוד תלוי על צווארי. הייתי גאה בשמי, אסתר וידל, ולא הנמכתי את הקול כשאמרתי אותובסניף בדואר. לא היינו בסכנה בעיר. לא תקפו אותנו ביציאה מבית הספר, מבית הכנסת או מהבית. לקרוא למישהו 'יהודי מלוכלך' היה איסור חברתי. לא העליתי על דעתי שייתכנו בפריז מהומות נגד יהודים שבהן יונפו סכינים, מחבטי בייסבול ומוטות ברזל. אם לומר את האמת, לא האמנתי שיבוא יום ואשמע בהפגנות צעקות 'מוות ליהודים'."

אלייט אבקסיס נולדה בשטרסבורג בשנת 1969 למשפחה יהודית ממוצא מרוקאי. בצעירותה למדה פילוסופיה בפריז במוסד היוקרתי "אקול נורמל סופרייר" ושימשה כמה שנים כמרצה באוניברסיטה של קאן. ספרה La répudiée ("המגורשת") זכה בפרס הספרותיPrix des écrivains croyants  והיה בין המועמדים הסופיים לפרס הרומן של האקדמיה הצרפתית. כחלק מהתחקיר שעשתה לקראת כתיבתו חיה אבקסיס בשכונת מאה שערים בירושלים. הספר אף עובד לסרט בשם "קדוש" (1999) בידי הבמאי עמוס גיתאי. ספר נוסף של אבקסיס שעובד לסרט הוא Un heureux événement ("אירוע משמח"), של הבמאי הצרפתי רמי בזנסון. ספריה תורגמו לשמונה-עשרה שפות.

פרק 1

בוקר עכשיו, מהר, צריך להתעורר, להתרחץ, ללבוש אימונית ולהכין את הילדים לבית הספר. להגיש להם ארוחת בוקר, דגנים לגדולה וחביתה לקטן, שוקו, מהר, אנחנו מאחרים, צריך להזדרז, להתלבש, לצחצח שיניים, לוודא שהכול מוכן, לא לשכוח להסתרק, או יותר נכון, במקרה של הקטן, לפרוע את השיער, ארוחת עשר, בקבוק מים, וחמישה-עשר יורו תשלום לבית הספר, לאסוף את הדברים, החולצות, ולצאת, לצעוד עד לתחנת המטרו. להשיב לשאלותיהם: "הערב אנחנו אצל אבא או אצלך?" להצטער שלא אמרת להם ללבוש את מעילי הרוח כי קר למרות שכבר אביב. כבר עשר שנים שכל הזמן קר, חוץ מאשר בספטמבר, כשהקיץ האינדיאני ממאן להיעלם, לפעמים גם באוקטובר, ואז, לפתע, שורר חום מוזר.

לרדת אל המטרו, לרוץ, להתיישב על מושבים לא נוחים, בתוך צלצול אינסופי. לשאוף את הריח האופייני, תערובת של פלסטיק וניחוחותיהם של הנוסעים. הילדים יושבים זה לצד זה ומפטפטים, ילקוטיהם על גביהם.

"אמא, מה זה בית ספר ממלכתי? זה שונה מבית ספר יהודי?"

אנשים מתבוננים בנו. אני מרגישה את מבטיהם נחים עלינו. אני מסמנת לבני לשתוק. הוא מתבונן בי בעיניים גדולות.

"לא ענית לי!"

"באמת," אומרת הגדולה, "למה אנחנו הולכים לבית הספר היהודי ואת מלמדת בבית ספר ממלכתי?"

הם לא מבינים שעלינו לשמור על פרופיל נמוך, שיש להימנע מלדבר על זה. ואם כבר, אז בלחש. ישנן מילים שאנחנו לא יכולים לומר בקול רם כשאנחנו מחוץ לבית. כשאנחנו בחוץ, אני מעמידה אותם מולי ומסבירה להם את המצב.

"במטרו אנחנו צריכים להימנע מלהזכיר שאנחנו יהודים. כך גם באוטובוסים, במוניות ובכל התחבורה ציבורית. זה נכון גם לגבי בתי קולנוע, חנויות, גנים וגינות ציבוריות. הבנתם?"

"הבנתי," אומרת הגדולה.

"אבל לא רואים שאנחנו יהודים, נכון?" שואל הקטן.

אני מביטה בהם. יש להם שיער ערמוני, עיניים חומות, גון עור בהיר. אני דומה להם, העור בהיר, העיניים צרות, מלוכסנות כמו אצל האסיאתים, עצמות הלחיים גבוהות, אף עדין, אני די גבוהה, די רזה. הילדים מרכיבים משקפיים, לובשים מכנסי ג'ינס, מעילי רוח ונועלים נעלי ספורט כמו כולם. יכולנו להיות ספרדים, וייטנאמים, ערבים, בֶּרבֶּרים. או אפילו צרפתים, כמו כולם. וכמונו.

"לא, הכול בסדר. לא רואים. ואנחנו נתנהג כך שגם לא ידעו."

פרק 2

עד לפני כמה שנים, לא פחדתי ללוות את ילדי לבית הספר. לא חשבתי שאני חייבת להזהיר אותם שלא לחשוף את יהדותם. לא השתקתי אותם כשהם דיברו ברחוב או במטרו. לא ראיתי את עיניהם המופתעות שואלות "אמא, למה אסור לנו להגיד שאנחנו יהודים?" לא חשבתי שיבוא יום ואצטרך לספק הסבר. לא חשבתי שתהיה כזאת בעיה.

עד לפני כמה שנים, יצאתי לרחוב כשמגן דוד תלוי על צווארי. הייתי גאה בשמי, אסתר וידָל, ולא הנמכתי את הקול כשאמרתי את שמי בסניף בדואר. לא היינו בסכנה בעיר. לא תקפו אותנו ביציאה מבית הספר, מבית הכנסת או מהבית. לקרוא למישהו "יהודי מלוכלך" היה איסור חברתי. לא העליתי על דעתי שייתכנו בפריז מהומות נגד יהודים בהן יונפו סכינים, מחבטי בייסבול ומוטות ברזל. אם לומר את האמת, לא האמנתי שיבוא יום ואשמע בהפגנות צעקות "מוות ליהודים".

עד לפני כמה שנים היה אפשר ללמד על השואה בבתי הספר ובמכללות מבלי להיתקל בצעקות או הפרעות. לא נתקלתי באמירות כמו "היטלר צדק, חבל שלא גמר את העבודה". לא ראיתי תלמידים קמים ויוצאים מן הכיתה כשהנושא עולה, ולא כאלה שמאמצים את עמדת התליין.

עד לפני כמה שנים עוד העזתי להעלות את הנושא של ישראל בשיחות עם חברי הלא-יהודים. לא תיארתי לעצמי שהשיחה תהיה מתוחה. שלא תהיה ברירה אלא להתחמק מהנושא כדי לא לריב עם חברי ולאבד את כולם. שתשובתם תהיה שאסור להם לבקר את ישראל בפנינו, היהודים, מחשש שיואשמו באנטישמיות. לא חשבתי שאהיה חשודה באנטי-אנטישמיות.

עד לפני כמה שנים לא חשבתי לעזוב. העלייה היתה אופק אפשרי, אפשרות אחת מני רבות. כשנסעתי בעולם הרגשתי צרפתייה. קיומה של ישראל הקנה לי ביטחון. הייתי אסירת תודה לישראלים שנלחמו כדי שיהיה לנו מקום משלנו. הייתי קשורה לארץ הזאת מעומק הלב. היתה זאת משאת נפש. אבל לא שקלתי ברצינות לחיות בה ביום מן הימים.

כשהייתי ילדה למדתי בבית ספר ממלכתי. לאחר מכן למדתי ספרות ונהייתי מורה לשפה וספרות צרפתית במכללה, בפרוורים. אני גאה להיות בין אלה המעצבים את רוח ארצי, מלמדים אותה, מנציחים אותה ומנחילים אותה לדורות הבאים. האמנתי באידיאלים הצרפתיים. למדתי על אירועי מלחמת העולם השנייה מצפייה במיני-סדרה "שואה". ואז לימדו אותי בבית הספר שהשוטרים הצרפתים סייעו להסגיר משפחות יהודיות לנאצים. שהמדינה אף התעלתה על דרישות הגרמנים והסגירה את הילדים, בתואנה שאין להפריד אותם מהוריהם. אבל ידעתי גם שאנשים רבים הסתירו יהודים.

בשבילי, השואה היתה בלתי-נתפסת. אמרתי לעצמי, לעולם לא! ובמיוחד שאלתי את עצמי: מדוע היהודים לא עזבו את גרמניה כשעוד היה אפשר, למרות שדלקו כל כך הרבה נורות אזהרה?

לא שמתי לב שהאינטרנט מוצף בקריקטורות שמתאימות לשנות השלושים של המאה שעברה, מבלי שהחוק מונע זאת וללא תהליך סינון כלשהו. לא הבחנתי באתרים שמציגים שמות של דמויות צרפתיות בולטות ממוצא יהודי. לא נתקלתי באמירות אנטישמיות בטוויטר, ביוטיוב או בפייסבוק. לא חשבתי שאם אחפש בגוגל "היהודים..." אתקל ב"היהודים הם בוגדים", "היהודים הם עשירים", "היהודים בכל מקום"... לא חשבתי שאם אקליד "יהודים ובונים חופשיים" אתקל בשלל תיאוריות על אודות מזימות. שחשבונות הטוויטר של הסטנדאפיסטים, השחקנים והידוענים היהודים מהטלוויזיה יוצפו באיומים ונאצות. ושכאשב בבר של מלון גדול אשמע הזיות של זקן מטורף, מפיו של מי שאינו זקן ולא מטורף.

עד לפני כמה שנים, לא הבנתי שבעצם אני גולה בארצי. צרפת היתה הארץ שלי, התרבות שלי, ההגדרה של מי אני וכיצד אני חושבת. חשבתי שהמנהיגים שלנו ישמרו על ביטחוננו. לא האמנתי שיבוא יום שאשמע את ראש ועדת החוקה בדימוס ושר לשעבר מעיר הערה בדבר ההשפעה היהודית על ראש הממשלה שלנו. השתתפתי בוועידה של סטודנטים יהודים שהנושא שלה היה "יש לי שתי אהבות", ונכחו בה נציגי כל המפלגות. הצירוף "יהודי וצרפתי" עדיין היה אפשרי. היתה בו כמעט גאווה.

לא נתקלתי בעבר בכל כך הרבה צרפתים בחופיה של ישראל. ודירות בתל אביב עדיין היו בהישג יד.

לפני כמה שנים נסעתי לחופשה במדינות ערב. משם באו אבותי היהודים-הספרדים. אנחנו יהודים שמוצאם ממדינות ערב. הורי מרגישים במרוקו כמו בבית. הם מוצאים בה לא רק את זיכרונות הילדות אלא גם את קברי אבותיהם. הם מרגישים בה טוב כי שם נולדו, שם גדלו ושם עוצבה אישיותם.

כשטיילנו במרוקו עלינו לקברים של בני משפחה בקזבלנקה, מרקש ואסואירה. שוחחנו עם סוחרים על עזיבת היהודים, שציערה אותם. הורי נהגו לספר כמה טוב היה להם במרוקו. יהודים וערבים חיו בשלום זה לצד זה. מה קרה לנו? אהבנו אלה את אלה. אנחנו דומים. גם היום אנחנו מרגישים טוב מאוד בחברתם, אצלם, אצלנו, עם הכנסת האורחים החמה אשר קישרה ביננו בעבר. דיברנו את אותה השפה, היו לנו משפחות דומות, ערכים משותפים, היינו חלק מאותו עם ובעלי היסטוריה וארץ משותפים. היו לנו אותם מאכלים, אירחנו בצורה דומה, אהבנו תה עם נענע ולגמנו אותו יחדיו.

היה פעם תור זהב שבו שלוש הדתות חיו בשלום. זה היה בדיוק לפני האסון. בקורדובה, במאה השתים-עשרה, היה דו-שיח פורה והרעיונות פרחו. כל אחד ניזון מהתרבות של האחר. היהודים בנו את בתיהם על גבעות טולדו. הם הִכו שורשים בספרד. הם חיו באושר במדינה שהרגישו שהיא שלהם. ספרד שימשה השראה לכתיבת שירה, להתרוממות רוח ולמיסטיקה. הם היו רבנים, משוררים, הוגי דעות, מבאי חצר המלוכה ודיפלומטים.

אולם בעקבות אל-מוראביטון שכבשו את צפון אפריקה ואל-אנדלוס הגיעו קנאי הדת, האל-מוואחידון, ואחריהם הקתולים חסרי הפשרות. לכולם היה אויב משותף: היהודים. אלה נטבחו בגרנדה ב-1066 בידי המון ערבי ששנא אותם, לטענתו, על היותם עשירים ובעלי השפעה. בהמשך הם נאלצו להסתתר או לברוח מפחד האינקוויזיציה הקתולית.

הם החלו לנהל חיים מחתרתיים, אבל שמרו על ערכיהם, ובסתר לבם ובתיהם המשיכו להבטיח את העברתם מדור לדור. כלפי חוץ הם חיו כמו כולם, אך בדלת אמותיהם הקפידו על כשרות, לבשו בגדי שבת והדליקו נרות בשקט. הם העמידו פני קתולים, עד כדי כך שחלקם נהפכו לכאלה וכמה מהם אף נעשו כמרים ואפילו ארכיבישופים. אחרים שמרו על הדת תחת מעטה סודיות, כדי שלא למשוך תשומת לב. הם הפכו לאנוסים.

עד לפני כמה שנים לא העליתי על דעתי שאיהפך בעצמי למאראנוס, לאנוסה. למילה מאראנוס משמעות כפולה, "חזיר" ו"יהודי מוסתר". יש בה כינוי גנאי. נגזר עלינו לחיות כיהודים המתביישים ביהדותם. יהודים שמסתירים את כיפתם כשהם חולמים על היום שבו ישובו להיות בני חורין, שבו יוכלו להסיר מעליהם את אורח החיים הייחודי שנכפה עליהם ולהמציא מחדש את האוניברסליות והרציונליות, כדי להילחם בכוח הלא-רציונלי של האנטישמיות.

אבותינו היו צאצאים לאצולת ירושלים, אשר הוגלתה על ידי טיטוס. כפי שאמר ד'יזראלי למי שתקף את שורשיו: "כן, יהודי אני, ובימים שאבות-אבותיו של הג'נטלמן הנכבד היו פראים אכזרים באי נידח, שימשו אבותי ככוהנים במקדש שלמה."

עזבנו את מולדתנו. אהבנו את הארצות שאליהן הובילה אותנו גלותנו. הכינו בהן שורשים חדשים. כתבנו בהן את התלמוד. תרבויותינו התערבבו במידה שהפכה את ההפרדה לקשה. אהבנו את צרפת עד עמקי נשמתנו. כמו שאהבנו את אנגליה, ספרד וגרמניה. מילאנו בהן תפקידים חשובים לצד תפקידים משניים. היינו בהן עשירים, היינו בהן עניים. היינו בהן מאושרים, היינו בהן אומללים, בכל מקרה, היינו אנגלים, ספרדים, גרמנים או צרפתים, יותר מכל אחד אחר.

האנוסים הפיחו רוח חדשה בחיים האינטלקטואליים והרוחניים של ארצותיהם. הם היו ביסודם בעלי נפש מוארת ופתוחה, חילונית כלפי חוץ, רוחנית כלפי פנים. מישל דה מונטֵן, תרסה מאווילה, סן חואן דה לה קרוּז ושפינוזה קידמו שיטות חשיבה וכתיבה חדשות. הם פיתחו את המיסטיקה, הספקנות, הרלטיביזם, הרציונליזם, האתיקה, כוח חשיבה אוניברסלי הדוגל בעליונות הנפש ושאינו מכיר בגבולות בין מדינות. זאת הסיבה לכך שאמונתם של האנוסים הפכה ל"אני מאמין" של אירופה.

עד לפני כמה שנים הייתי גאה להיות יהודייה. משמעות הדבר בשבילי היתה להיות חלק מתרבות. מעם שעוזב את מדינתו, ספרד, ומצליח לשמר את זהותו ואת שפתו, לאדינו, במשך חמש מאות שנים... בין אם זה במרוקו, בצרפת, בטורקיה, בניו יורק או בוונצואלה. שלוקח איתו מגילות קלף שעליהן כתוב "לא תרצח. נעשה ונשמע. ואהבת לרעך כמוך". אבל כיצד אפשר לצוות אהבה? אהבה אינה מצייתת לפקודות. היא עניין של גישה, של רגש, של תחושה שאינה ניתנת להגדרה. אני משתייכת לעם שנתן לאנושות את צו האהבה. שהעמיד את החינוך וההשכלה בראש סולם הערכים. עם שאוהב את התנ"ך עד מוות.

עד לפני כמה שנים עדיין היה אפשר לצחוק מהנושא. מהתנ"ך, מהאפיפיור, מישו, ממשה ואפילו מאלוהים. אז לא הרגו את ציירי הקריקטורות. כיום חל איסור אפילו לצחוק. בדומה ל"שם הוורד" שבו ספר ממולכד מימי הביניים הרג את אלה שהעזו לקרוא את הפרק מאת אריסטו המוקדש לקומדיה. הצחוק מזיק ומתפשט כמו נגיף, אין איש או דבר שמחוסנים מפניו. זהו כוח חתרני ותקשורתי, היחיד שנותר לאמירת האמת — הוכחה שאנחנו חיים בחברה טוטליטרית. אין לנו פילוסופים, משוררים או מצפון שיראו לנו את הדרך. אנחנו מושלכים אל העולם, אבודים, ללא ערכים שיכוונו אותנו, או עם ערכים הפוכים, שטניים ומעוררי צמרמורת.

עד לפני כמה שנים היה אפשר לצאת לרחוב מבלי שהדבר היה כרוך בסכנת חיים. פיליפ ברהאם, יוהאן כהן, יואב חטב ופרנסואה-מישל סעדה[1] עוד היו בחיים.

כל זה פלש לתוך קיומי. אי-אפשר לחשוב על דברים אחרים. קשה לי מאוד להתרכז בעבודה. אני חושבת על ההרוגים. למה דווקא הם? מה נעשה? איבדתי את הקלילות, הציניות והאדישות שהופכות את החיים לנעימים. אני מוטרדת כל הזמן. אני מתהלכת מוסתרת מתחת לכובע ולצעיף שלי, לרוב שקועה במחשבותי. מאז חודש ינואר אני נמצאת במצב משונה. החיים נהפכו לאבסורדיים. אני לא יודעת מאיזה חומר יהיה עשוי המחר. אני מתכוננת. לְמה? אני לא יודעת בדיוק. אני ערנית. אני בכוננות, מפני מי? אני לא יודעת. האמת היא שאנחנו רגילים לחיות כך זה מאות שנים, ובכל זאת אני יודעת שזה לא נורמלי. אבל אני חייבת להתנהג כאילו הכול כרגיל. אסור לדבר על זה, אני לא יכולה לשוחח על כך עם איש. לאט-לאט אנחנו מתרחקים מהנורמליות ונוטים לעבר החרדה. שערורייה בנאלית. אנחנו מגלים מחדש משהו מלוכלך, שנאה עצמית, כאילו לבשנו בגדים ישנים שאוחסנו במרתף.

יום אחד היה לנו "אוצר התורה" וטולוז,[2] שש שנים לאחר רצח אילן חלימי.[3] ילדים ומבוגרים שנטבחו בקור רוח, כמו במשחק מחשב. גבריאל, אריה, מקס ומרים. באותו יום נגענו בתחתית. כך לפחות חשבנו. איך אפשר היה להאמין שברבעים מסוימים הרוצח מטולוז ייהפך לגיבור? לא רק שהוא לא גוּנה, השפעתו של מוחמד מראח חילחלה לתוך הערים עד שהציתה את האש שתבעה את חייהם של חברי המערכת של "שרלי הֵבּדו", שוטרים ואזרחים יהודים. העיתונאים פרסמו קריקטורה של מוחמד, השוטרים הגנו על הרפובליקה והיהודים היו יהודים.

אני שומעת זעקות, רואה אנשים, צעיפים, כלי נשק, מוטות, מכושים. אלה צעקות, צרחות כעס הבוקעות מתוך ענן גז מדמיע ורימוני עשן. רעולי פנים רצים לכל הכיוונים. שוטרים עם מגִנים מהיחידה לפיזור הפגנות מגיחים מתוך עשרות כלי רכב משטרתיים. ברחוב פזורים ערימות אשפה ולוחות מתכת מעוכים. פחי זבל הפוכים, חלונות ראווה מנותצים, שברי זכוכית ומתכת. בכל פינת רחוב בוערת אש. עשן שחור ומצחין מיתמר מפחי הזבל הבוערים, הוא מעורר בחילה בדרכו מעלה אל השמים. משאיות ומכוניות עולות בלהבות. אנשים בעלי פנים מעוותות משנאה מעלים באש דגלים. קולות. צעקות. תגרות, אנשים מוכים. דם. אנשים נעים קדימה, אחרים נסוגים בבהלה. זה כמו חלום, או בעצם סיוט.

אני שומעת "מוות ליהודים". יותר אני לא שומעת דבר. ראשי מסתחרר, והכול חולף לנגד עיני כבהילוך אטי. כאילו אני מצלמת את האירועים. או כאילו אני חלק מהסרט. אני לא מצליחה להיות מודעת לחלוטין לנעשה סביבי. ואז תוקפת אותי סחרחורת. קשה לי לנשום, אני מרגישה את החרדה גואה והתקף חרדה משתק אותי. אני לא יכולה לנשום, הוציאו אותי מפה. מישהו צועק, "תעזבי את הארץ."

הם ממשיכים להתקדם, הם מחפשים את בית הכנסת. הם אומרים שיהרגו את כולם. חנות עולה באש, אומרים לי שזאת מכולת. בקבוקי מולוטוב ורעולי פנים, פיצרייה, בית מרקחת. אנשים רצים לפני. השוטרים פה, לאחרים מוטות ברזל, ידיות מכושים וחפצים אחרים. הם תוקפים בתי כנסת ומחפשים במי לעשות שפטים. זהו אספסוף שמחפש דם. שצמא לדם.

בתוך בית הכנסת מסתתרים מאה ושישים פליטים. צעירים מאגודת השמירה של הקהילה היהודית מגוננים עליהם. אנשים יוצאים בקבוצות קטנות, ופחד בעיניהם. אני הולכת בעקבותיהם, מבלי לדעת לאן מועדות פניהם, מבלי לדעת לאין מועדות פני. אני מתקדמת עקב בצד אגודל, מועדת ונשענת על מישהו לפני כדי להתייצב.

***

1.  שמותיהם של קורבנות הפיגוע שאירע ב-9 בינואר 2015, ב"היפר-כשר" במזרח פריז. (כל ההערות בספר הן של המתרגם.)

2.  ב-19 במרס 2012, ירה צעיר מוסלמי ממוצא אלג'יראי לעבר קבוצת תלמידים בכניסה לבית הספר היהודי "אוצר התורה" בעיר טולוז, ורצח מורה ושלושה ילדים.

3.  צעיר יהודי פריזאי בן עשרים וארבע שנחטף ב-21 בינואר 2006, על ידי כנופיית מהגרים מוסלמים בשם "הברברים" ועונה למוות במשך כשלושה שבועות. החטיפה והרצח היו על רקע אנטישמי, אף שמשטרת פריז הכחישה זאת בהתחלה.

>> לרכישת הספר

***

סלונה שמחה להעניק 25 עותקים של הספר ''אין לי מולדת'' לגולשות. 

מלאו את פרטיכן בטופס המצורף, ואולי תהיו בין הזוכות

על מנת לקבל את ההטבה, כמה פרטים בבקשה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה