אש מאחורי המסיכות

אינני זוכרת כמעט דבר מעיר המסכות. כאילו לא הייתי בה. אני זוכרת רק מיטה גדולה, והזיכרון מענג אותי ומשמיד אותי בה במידה

27/03/2017
גיא פינקלשטיין קבלו עדכונים מגיא
  • בדואר
  • RSS

שאטרסטוק

יד גברית מרפרפת באצבעותיה הארוכות על בטני השטוחה, החטובה. של מי היד? התעוררתי, טרם פקחתי עיניים, טרם נזכרתי במציאות, טרם זכרתי של מי היד, האצבעות. אם הלכתי אחרי האש או אחרי הכסף.

אינני זוכרת כמעט דבר מעיר המסכות. כאילו לא הייתי בה. אני זוכרת מיטה גדולה. והזיכרון מענג אותי ומשמיד אותי בה במידה. משמיד, כי הוא נחלת העבר.

היד היתה שייכת לאש, לא לכסף. ארוחת הערב שקדמה למגע עלתה שליש ממשכורתי החודשית, אך אילו לא היה שולף ארנק - הייתי מוכנה לשלם עליה בעצמי. ובלבד שאחוש את האש.

חדר. האם היה החדר שכור? האם היה בבית מלון? האם היה זה חדרי שלי? שלך? אינני זוכרת אפילו אם נכנסתי אליו דרך הדלת, דרך החלון, או דרך שניהם גם יחד. אינני זוכרת הרבה מאותו לילה ארוך עד אין קץ. לילה קצר מדי. אני זוכרת בעיקר את האש. האש חורכת אותי בכל פעם שבה אני חושבת על החדר ההוא. על המיטה ההיא. שטיח אדום, עבה. דוגמה פרסית בצהוב וירוק. אני מרחפת אל עבר המיטה, סנדלי העקב הדקים נשמטים ממני, מעיל הקיץ הקל נושר כנשל.

אשכול ענבים. קערת תותים. גביע קצפת. אקדח. כל אלה מסודרים על מגש. המגש מונח על השטיח, ליד המיטה המוצעת באריג סטן זהוב. צנחתי למרגלותיה. אכלתי ענב. תות. את כל הקצפת, ללא כפית. לא חשבתי על כלום.

בעיר המסכות לא חבשתי מסכה. לא יכולתי. לא היו לי כוחות. האש השתלטה על ישותי, כילתה בה כל זכר למשחק, כל שריד של זיוף. נשרף התיאטרון, התאדה הבמאי, נקרע התסריט לגזרים, ואין לחשן. בעיר המסכות הייתי אני, ובנהר שזרם מתחת לחלון החדר הייתי רואה את השתקפותי שלי עצמי, לו הייתי מתבוננת במימיו.

והמיטה היתה העולם כולו. דבר לא היה חשוב עוד. אתה ידעת מהיכן באתי, ואני ידעתי מהיכן הגעת אתה. בכנס שאליו הוזמנו הצמידו לנו תג עם שם ומדינה. מדינות אויב.

נשף פתיחה. כוסות שמפניה ורודה, שמלות מגונדרות, חליפות מעומלנות. מבטינו נעוצים זה בזה כסכינים מעבר לכתפיים מחויטות של אחרים. מעבר לשיחות חולין ריקות. מעבר לחיוכים סתמיים. מבטים ננעלים. עזיבה מוקדמת בתיאום מושלם, ללא כל תיאום. מדינות אויב.

ארוחה זוגית. רק העיניים דיברו. ואז החדר ההוא. המיטה. ואז פה על צוואר. גם את זאת אני זוכרת. צוואר שחום, חזק להפליא. לא יכולתי להינתק. שהעולם יקפא ברגע ה״פה-צוואר״ הזה, פיללתי - בבקשה, עולם, קפא! אך כיצד ניתן לקפוא בתוך האש? אוזניי בערו, אצבעותיי שרטטו בגמלוניות מעגלים בשערך השחור המתולתל. האוזן הקטנה, המעוצבת שלך. אוזן, צוואר, אוזן, צוואר, עלי כותרת, שונא-לא-שונא, אויב- לא-אויב, אוזן, צוואר.

חלון פתוח. רוח חמה של אמצע הקיץ. אנשים בחוץ. רחוב סואן, גדוש. לא שמעתי דבר. ב״עולם המיטה״ ההוא לא היה חוץ. מה שלא בא במגע ישיר עם המיטה חדל מלהתקיים. מלבד זמרה כלשהי. זמרה איטלקית שעלתה מן הרחוב. או אולי מבניין שכן. האם היה זה שיר? דיבור? דקלום? שפה זו כולה שיר, על כן קשה להבדיל. מבעד ללהבות ״עולם המיטה״ הצליח רק הקול הנשי הגבוה, המסלסל, לחדור אל אוזניי. כיצד ייתכן שהושר באיטלקית, אם הבנתי כל מילה בו? שאלה זו עולה בי רק כעת. אינני יודעת להשיב עליה.

והשיר אמר:

״האש לנפש כמים לגוף,

האש לנפש כמים לגוף,

המעז בחייו לגעת בה

יטעם גיהינום בעולם הבא,

הנמנע בחייו מעונג זה

יטעם גיהינום בעולם הזה.

האש לנפש כמים לגוף...״

מדינות אויב. את מי שנאת לפני שהכרת אותי? האם שנאת אותי? האם שנאתי אותך לפני שהכרתי אותך? הלהבות התיכו אותנו לאחד, אידו כל משמעות ל״לפני״, ל״אחרי״, ל״שנאה״. אהבה? לא, לא. האש אינה זקוקה לה. האהבה היא קלקול. האהבה היא תקלה. טעות. תקר בגלגלי התשוקה. לא אהבנו. לא, לא טעינו. האש כילתה כל סיכוי למעידה. דווקא אותך כמעט ו… לא! לא אסכן את הלהבה.

האם שמעת את השיר גם אתה? לא יכולתי לשאול. לא יכולתי לדבר, או לחשוב. עיניי היו עצומות ברפיון. בשחור עפעפיי ריצדו להבות באדום וכתום וצהוב וכחול. פה על צוואר. עוד ועוד פה על צוואר. ושוב שיר, אך הפעם אחר. שיר מרוחק שהלך והתקרב. שיר שהתנגן רק בתוך ראשי, ידעתי; שיר כה יפה! שיר שהתהווה תוך כדי שהושר. אינני זוכרת את מילותיו, אך מנגינתו כאילו לשונות אש פרטו במיתרי האוויר.

לשונות. בעולמן של הלשונות אין אויבים. לשונות לעולם אינן אויבות.

מה טוב בהן, באגדות הנסיכיות? דבר!! האגדות הנסיכיות הן סיפורי אימה. מעשיות זוועה. כל תא בגופי נשמר מפניהן, כל ישותי חרדה מליפול לתוכן. האגדות הנסיכיות - מישהו נטרף בסופן, או חי באושר ועושר בנצח מפוהק; אמצע אין. שתי האפשרויות מעוררות בי אימה שווה. והרי האש נמצאת באמצע, ובו בלבד! לא במוות ובאלימות, אף לא במי המנוחות המשמימים עד כדי התנוונות הנפש. שני סוגי מיתות, ורק האמצע בוער וחסר שקט. רק האמצע חי.

זיעתך. גופך החום, החלק למשעי. אצבעותיי הדביקות מהקצפת. בכל פעם אני נשבעת שאלך אחר הכסף; בכל פעם אני בוחרת שוב באש. לעזאזל הכסף! שטרות הם הראשונים להתכלות בלהבות. שטרות הם חולשה. אני יורקת עליהם. אבן, נייר ומספריים. אש, שטרות ושטיפת מוח.

מדינות אויב. דתות מבוססות פחד. ולפתע - איפה... לאן הלכת? נותרתי על המיטה לבדי. פקחתי למחצה עיניים מעורפלות, כדי למצוא אותך עומד מעל למגש, עירום ומוצק. האקדח (של מי?) בידייך. בוחן אותו מכל כיוון. מביט בי. מתקרב אל החלון הפתוח. משליך אותו בתיעוב, בעוצמה, אל עבר הנהר הזורם בחוץ, בליל הקיץ של עיר המסכות. נופל על ברכייך. האם התפללת? ואם כן, מה ביקשת?

 *   *   *

יד גברית רפרפה אז באצבעותיה הארוכות על בטני השטוחה, החטובה. של מי היתה היד? אש. ענבים. תותים. קצפת. אקדח. חלון. נהר. זיעה. מיטה. אש.

אני אוחזת את המכתב. אותיות מעוקלות, מזרחיות, מקעקעות נחשי דיו על עורי. סכינים עתיקות ממדבריות מחוזותייך דוקרות בלבי עם כל מילה גרונית שאני הוגה בלחש. דמיוני מפליג אל המקום שבו ישבת וכתבת את המילים הללו, מקום קרוב להפליא ורחוק לאין שיעור. מקום מוכר להדהים וזר מאין כמוהו. אני עוצמת עיניים ומאמצת את מכחול דמיוני. אני מציירת לי את המקום. אסדות קידוח מנקדות את הישימון הצהוב, האינסופי. דבשות מתנועעות בעצלתיים בשיירה. באר לבנים חרבה. שמש כתומה, ענקית, תלויה בשמים כבדים מחום יבש. נגינת חליל רחוקה. רוח קדים מזמנים קדומים. שני עצי דקל. מקווה מים קטן, לשתות ממנו עוד, ועוד, ועוד.

אני פוכרת במכתב באצבעותיי, כאילו היה הדף תלתלי שיערך העבה, המבריק.

״האל הוא אחד,״ סלסלת באותיותיך, ״האל הוא האש. האל הוא התשוקה. אין אחר מלבדו.״

אני נזכרת ביד. באצבעות על בטני השרירית. אני נזכרת בזמן שרציתי שיקפא. אני נזכרת באש. אני חושבת על חייך, שעליהם אינני יודעת דבר. אני חושבת על מדינתך, שבשעריה לא אבוא לעולם.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה