אש יא בולש

מיכאל קריגר הוא סופר כושל, בלש חובב וגיבור ספרו של שאול בצר, “בלש זמני”. קבלו את הפרק הראשון בספר

03/03/2014
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS

בלש זמני

זה היה היום הראשון של חודש מרץ כשזילברמן התקשר. אני זוכר היטב את התאריך כי מרץ היה החודש השנוא על אמי. “זהו חודש מקולל,” היתה נוהגת לומר, “כל הצרות שהיו לי בחיים התרחשו בחודש הזה.” בכל שנה כשמרץ התקרב היתה מקפיאה את כל פעילויותיה ודורשת מכל הקרובים לה לא לעשות מעשים חריגים ולא לקבל החלטות משמעותיות.

אני אדם רציונלי שלא מאמין בקללות ובכישופים, אך תמיד חשתי הקלה בתחילת אפריל. כשזילברמן התקשר בראשית מרץ זה לא היה סימן טוב. זילברמן סימל בשבילי את הגורל שלא רציתי, הגורל שנכפה עלי למרות כל התמרונים וניסיונות ההתחמקות שעשיתי. יש החלטות שאתה מקבל בחיים, ויש החלטות שהחיים מקבלים בשבילך. אני רציתי להמשיך לשבת בשקט בבית ולכתוב ספרים, והגורל המשיך לדפוק בדלת ולהציע לי הצעות אחרות לגמרי.

כשהשתחררתי מהשירות הצבאי החלטתי לשמור מרחק מעבודות הקשורות לצבא ולביטחון, למרות כמה הצעות מפתות שקיבלתי, ולהתמקד אך ורק בקריירה הספרותית שעליה חלמתי תמיד. עברתי לגור בהרצליה בבית של קשיש קטוע רגליים – בתמורה להשגחה ולקניית מצרכים, קיבלתי חדר קטן עם כניסה נפרדת – ומצאתי עבודה בחנות ספרים קטנה במרחק שני רחובות. אבל המשכורת היתה נמוכה. רציתי לחסוך כסף ללימודים באוניברסיטה, רציתי לקנות מכונית ולשכור דירה במרכז תל אביב. רציתי לגור במרכז העניינים, איפה שהכול קורה, ולא ברחוב נידח בהרצליה. במקביל התחלתי לעבוד בחלוקה של עלוני פרסומת, אבל עדיין בקושי סיימתי את החודש, וכמעט לא נשאר לי זמן פנוי לכל התוכניות הגדולות שהיו לי. ואז התקשר זילברמן בפעם הראשונה.

זה היה לפני חמש‑עשרה שנה. הוא היה חבר טוב של דוד שלי ושמע ממנו על השירות המיוחד שעשיתי בצבא והציע לי עבודה. “לכל העובדים שלי יש פרצוף של בולדוג וגוף של גורילה. הם יכולים להיות שומרי ראש מצוינים, אבל אני זקוק למישהו שיעשה עבודה עדינה ומתוחכמת. יש לך פרצוף תמים ואף אחד לא יחשוד בך,” אמר לי בפעם הראשונה שנפגשנו.

לזילברמן היה משרד ל”ייעוץ ביטחוני, חקירות מיוחדות ומודיעין אינטליגנטי”, כפי שניסח בכרטיס הביקור שלו. המשימה הראשונה שקיבלתי היתה לאתר נערה בת שבע‑עשרה מרמת גן שברחה מהבית. הוא הציע לי סכום גבוה שלא יכולתי לסרב לו, וגם די נהניתי מהרעיון לשחק בתפקיד הבלש המתוחכם שפותר תעלומות מסובכות רק בתחבולות ובכוח המחשבה. לקח לי בדיוק שלוש שעות למצוא את הבחורה. זילברמן התפעל והתחיל להעביר לי עבודות נוספות. עזבתי בצער את חנות הספרים והתחלתי לעבוד בשבילו. “רק עד שאסיים את הלימודים,” הודעתי לו. אחרי שנה חסכתי מספיק כסף ללימודים באוניברסיטה. התחלתי ללמוד ספרות ופילוסופיה, ובזמן הפנוי המשכתי לעבוד עבורו.

כשסיימתי את הלימודים היה לי מספיק כסף לשכור דירת גג גדולה בשדרות בן ציון בתל אביב ולהתחיל בקריירה חדשה. נפרדתי מקריירת הבלשות והתחלתי להתפרנס מעבודות שקשורות לכתיבה – יצרתי קשר עם כמה עיתונים וכתבתי תסריטים לחברה שהפיקה משחקי מחשב – ובמקביל התחלתי לעבוד על הספר הראשון שלי. במשך כמה שנים הרווחתי לא רע, הצלחתי להסתדר, אבל בשנים האחרונות המצב התדרדר, נגמר לי הכסף, לקחתי הלוואות, הייתי די מיואש, ואז הגיע חודש מרץ וזילברמן היה על הקו.

“שמעתי שהעסקים לא טובים.”

“הכול בסדר, תודה. רק כמה חודשים לא מוצלחים.”

“נו טוב, אז אולי יהיה לך זמן לעזור לי במשהו קטן.”

“לא תודה. פרשתי מהתחום.”

“לא מתפרנסים מאמנות. תראה איך אבא שלך גמר בגלל שהיה עקשן כמוך.”

“מצטער,” אמרתי, “לא מעוניין.” וניתקתי את הטלפון.

כמה שעות לאחר מכן זילברמן הופיע במשרד שלי. הוא היה כבר בן שישים וחמש, אבל עדיין נראה חזק כמו שור. היתה לו קרחת גדולה, מהסוג הטבעי, שפם אפור יותר ממה שזכרתי וזרועות של מתאגרף.

“מיכאל, אתה מבזבז את הכישרון שלך.”

“אתה מבזבז את הזמן שלי.”

“אתה זוכר את המנעולן, איך הוא קרא לעצמו? ‘בוני מנעולים – מפתח לעוצמה’?” הוא צחק בקול רם.

איך יכולתי לשכוח את המנוול הזה. מנעולן שהיה שומר את המפתחות שהוא שכפל ללקוחות ואז פורץ לבתים שלהם. טמנתי לו מלכודת מתוחכמת, תפסתי אותו על חם, צילמתי כמה תמונות, וזילברמן כבר טיפל בכל השאר.

“אתה לא מרגיש סיפוק לתפוס את הרעים?”

“עזוב, המשכתי הלאה. אני עובד בעבודה שאני אוהב.”

“שמעתי שכתבת ספר, כל הכבוד, הגשמת את החלום שלך.”

לא עניתי לו, ידעתי שהוא כבר ימשיך לבד.

“הבנתי שהוא לא היה הצלחה גדולה.”

“לא מתאים לך להיות כזה מנומס.”

“אוקיי. שמעתי שהוא כישלון מוחלט.”

“התחום שלי פחות יציב מהתחום שלך.”

“אז אולי תשלב בין התחומים.”

“מעדיף להתמקד בדברים שאני אוהב.”

“כתחביב. אבל מה עם עבודה אמיתית?”

שתקתי.

“אני משאיר לך את המעטפה הזאת,” הוא הוציא מהתיק מעטפה לבנה והניח אותה על השולחן, “רק תציץ ואז נדבר.” הוא הושיט יד ללחיצה, וכשראה שהיא נשארת לבד באוויר אמר: “עקשן כמו אבא שלך” ויצא מהמשרד.

בלש זמני” / שאול בצר, הוצאת ידיעות ספרים, 219 עמודים




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה