אשמות. מאיימות. מופקרות

נערות ונשים צעירות שנכנסו להריון הוכרחו למסור את התינוקות לאימוץ ולחזור לחייהן הקודמים כאילו לא קרה דבר. זה הנושא של ההצגה "בייבי", שמבוססת על סיפורים אמיתיים

08/02/2016
הדס פדר קבלו עדכונים מהדס
  • RSS

הצגה בייבי. צילום: רדי רובינשטיין

המחזה "בייבי" או בשמו המקורי "Be my baby" מתרחש בשנות ה-60 ומספר את סיפורן של ארבע בנות מרקעים שונים שנכנסות להריון מחוץ לנישואים ונשלחות למנזר קתולי עד ללידה ומסירת התינוק לאימוץ. לאחר מסירת התינוק הן מוכרחות לחזור לחייהן כאילו לא קרה דבר. המשותף לכולן הוא שבעיני החברה הן נשים שהפרו את הסדר הפטריאכלי. הן נתפסות כאשמות במצב אליהן הן נקלעו, פיתו את הגברים, הוליכו אותם שולל וחטאו, כשלגברים אין שום אחריות למעשיהם. הגברים אם כן, לא קיימים במחזה, אך הם נוכחים בטקסטים.

המחזה, בדומה לסרטים כמו "האחיות מגדלנה" ו"פילומנה" מבוסס על עדויות וסיפורים אמיתיים של נשים שחיו במנזרים באנגליה, אירלנד ואוסטרליה וניצלו. כשקוראים את העדויות, מגלים מפעל של עבדות ואלימות כלפי נערות צעירות שהופקרו לידי נזירות וכמרים שהתעללו בהן בשם הדת.

הכוח של המחזה מצוי לדעתי ברלוונטיות שלו, מכיוון שעד היום ישנן קבוצות רחבות בחברה שלנו שבהן קיום יחסי מין מחוץ לנישואים ובוודאי הריון מביאים לתגובות ומעשים קיצוניים. גם בקבוצות אחרות שלכאורה נחשבות מתקדמות יותר, מיניות נשית עדיין נתפסת כמאיימת.

בהצגה אני משחקת את קוויני, ילדת רחוב, אם חד הורית בת 16 שכבר וויתרה על בנה הראשון ושהחיים זימנו לה רק סטירות לחי וכאב. החברה רואה בה זונה סוררת, ואין שום מערכת שתתמוך בה. קוויני מוצאת את עצמה לבד, והדרך היחידה שלה לשרוד בעולם היא דרך המיניות שלה והמניפולציות הכוחניות שלה. כל מקום שאמור היה להיות בשבילה רשת ביטחון שפט אותה וזנח אותה, כך שבחוויה שלה היא לא מושא לאהבה, אלא היא תוצר קלוקל של החברה. המוטו שלה "לדאוג לעצמה" על ידי קשרים מזדמנים עם גברים נשמע בהתחלה כמוטו משחרר ואולי קצת פמיניסטי, אך בדיעבד הוא ממחיש כמה היא כבולה בתוך מערכת שדיכאה אותה.

הדס פדר בהצגה

הצורך הזה בשייכות הוא משהו שאני מאוד מזדהה איתו. בכלל, ביני ובין קוויני ישנם קווי אופי דומים - שתינו מפגינות נוקשות כלפי חוץ ומשתמשות במיניות שלנו כאלמנט להרתעה ולכיבוש. אבל בעצם אנחנו חסרות מקום וחסרות אמונה בעצמנו, ובאפשרות שנהיה נאהבות באמת.

חוסר האמונה הזה הוא מכשול גדול בחיים, הן בשביל קוויני והן בשבילי. החוויה שאני עברתי בעבודה על הדמות הזו התחילה בלפרק את השדים והמכשולים הפנימיים שלי ומתוך הפירוק הזה, להבין ולבנות את העולם הפנימי של קוויני. כמוה, המאבק נגד מערכות מדכאות וחוסר צדק הוא משהו שבוער בי.

במסגרת הפרויקט הקהילתי שמפעיל הסטודיו אני עובדת עם נוער בסיכון משכונת התקווה, כך שהעולם שממנו קוויני הגיעה לא זר לי. חניכות רבות שלי היוו לי השראה בבניית הדמות: בין אם זה משהו באלימות כשפה בסיסית לכל דבר, בהבעה רגשית ובהתמודדות במצבים חברתיים, בשפת גוף ובתפיסת העולם. מהן למדתי שיש משהו בהרס עצמי שהוא ממכר, וההתמכרות הזו יכולה להוביל מצד אחד לאסון, ומצד שני לחופש.

כל אחת מהדמויות הזו מייצגת איזושהי אלמנט של חופש נשי שהחברה בקשה להשתיק. מתוך ההצגה "בייבי". צילום: רדי רובינשטיין. צילום: רדי רובינשטיין

במשחק, מגיע שלב שבו את "מתאהבת" בדמות שלך. אני רציתי להיאבק למען קוויני, להוציא החוצה את הסיפור שלה ושל אותן נערות בסיכון – החניכות שלי, שמערכות שלמות שהיו אמורות לתת להן תשתית זנחו אותן. דרך הדמות ביקשתי להפנות אצבע מאשימה ומתעמתת. היא מופנית למערכות ממשלתיות, סוציאליות, משפטיות וחינוכיות, לבתי ספר, לאנשי דת ובעיקר כלפינו כחברה. כל אחת מהדמויות הזו מייצגת איזושהי אלמנט של חופש נשי שהחברה בקשה להשתיק. החופש שקוויני מייצגת היא האמנות. התשוקה לאמנות, התשוקה לחיים, לאהבה, לרגש, לצבעים, לשבירת מסוכמות. זה קול נשי שאני מאוד מאמינה בו ורוצה להאמין שאני מייצגת חלק ממנו בדרכים שונות ודומות כשל קוויני.

ההצגה "בייבי", כל ערב עד ל-15.2 בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. www.studioact.co.il




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה