אפשר להתחתן גם בדרך שמתאימה לכם בדיוק

שי ועידו משתפים בסיפור החתונה שלהם, לא כדי להתרברב אלא כדי להראות שלמרות המכשולים שמעמידה המדינה, אפשר להילחם, ליצור מציאות ולהתחתן אחרת – בדיוק בדרך שמתאימה לכם

20/07/2017
עידו דמבין קבלו עדכונים מעידו
  • בדואר
  • RSS

מאת: עידו דמבין ושי ביאליק

עידו ושי בחתונתם בישראל (צילום: רווית תורקיה)

ברגע השיא של החופה שלנו, שי היישירה מבט לקהל ואמרה אל תוך המיקרופון: "אם אשכחך ירושלים, תישכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי." מיד אחריה, עידו אחז במיקרופון והרחיב: "אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום, אך בוא יבוא - ישאו שלום אז וברכה לאום מלאום. ישוב יפרח אז גם עמי ובארץ יקום דור, ברזל כבליו יוסר מנו - עין בעין יראה אור." ואז, ביחד, שילבנו רגליים ודרכנו על הכוס כדי לאותת על פתיחת החגיגה הרשמית.

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר, אז ברשותכם, נתחיל מהתחלה.

הכרנו לפני כחמש שנים. שי, שנולדה בערד, גדלה ברחובות ולמדה בירושלים, ועידו, שנולד בחולון, גדל ברעננה ולמד בת"א. האחת סטודנטית ליחב"ל והיסטוריה, השני סטודנט למשפטים. האחת מסורתית, השני חילוני גמור. אחרי תקופה של חברות, הלכנו והתקרבנו עד שהמתח באוויר היה מורגש כבר בגובה האטמוספירה. שי עמדה אז לנסוע לחילופי סטודנטים באוניברסיטת סיאנס פו פריז, עידו התחיל את ההתמחות במשפטים במשרד (עורכות הדין) ארנה לין ושות' ולמרות זאת, החלטנו שמנסים ללכת על משהו לא-רק-אפלטוני. חצי השנה של שי בחילופים הפכה לעוד שנתיים וחצי של עבודה בשגרירות, ובמקביל עידו הספיק לגשת לבחינות הלשכה, לעבוד משך חצי שנה לצידה בפריז, לשוב ארצה כדי לעבוד כעורך דין ולבסוף לקבל את שי בחזרה, בחיבוק ונשיקה גדולים, לת"א. כלומר, בדרך לניו יורק, לשם ניסע ביחד, ממש עוד מעט לטובת לימודים. שלוש ומשהו שנים, בסה"כ, של זוגיות על קו פריז-ת"א, עם תקופות קצרות של ביחד שנעו בין 5 ימים ל-3 חודשים, הגיעו לשיאן, אם כן, בחתונה. ורצינו לספר קצת על החתונה הזו.

טבעות אירוסים לו ולה (צילום: שי ביאליק)

חלק א': ההחלטה

שני דברים היו ברורים כבר בשלב מוקדם מאוד בקשר הזה: האחד - תהיה פה חתונה. השני - היא לא תהיה שגרתית. ואמנם, כבר בשלב מוקדם למדי התברר שזו אמת. עצם המסקנה לפיה אנחנו עומדים להתחתן, הייתה משהו שהגענו אליו ביחד. לא הייתה כריעת ברך דרמטית אלא שילוב אצבעות בסלון. לא הייתה הצגה פומפוזית, אלא בחירה משותפת של טבעות אירוסין: אחת לה, אחת לו. לא הפתענו זה את זו ולהיפך - אלא רק את החברים שידעו שזה בא, אבל לא ידעו מתי. שי בחרה את הטבעת שלה בבוטיק בת"א ומאותו רגע התחלנו בספירה לאחור לקראת "ההכרזה". וכשהיא הגיעה, זה קרה בצורת רצף סמסים (וכמובן, תמונה בפייסבוק) שהפצנו לעולם מחדר מלון ברכס הרי צפון ספרד.

שי ועידו מאורסים! (צילום: שי ביאליק)

חלק ב': רוקדים על שתי חתונות

מלכתחילה היה לנו ברור שלא נתחתן ברבנות. לשי אמנם היה חשוב נופך יהודי לחתונה, ולעידו היה חשוב שנוכל להירשם כנשואים לטובת ויזה זוגית ללימודים בארה"ב, אבל בין לבין נתקלנו בחומה הבצורה של תעשיית החתונות, המתובלת בחומות של הגדרות: 'מיהו יהודי', 'מהו תא משפחתי' וכמובן 'איך מותר ואסור להינשא בישראל'. לכן, כדי כן להתחתן באופן שהמדינה תכיר בנו, אבל לא להיכנע לרבנות, החלטנו על פיצול אלגנטי: חתונה אחת בפריז, עם החברים מכל העולם ובכלל בעיר, חתונה שניה בישראל, עם המשפחה, החברים ומי שרק ירצה לשמוח איתנו. כך קיווינו שנוכל להספיק הכל - והסתבר שצדקנו: גם חתונה יהודית, גם חתונה דמוקרטית, דרות יחד בכפיפה אחת, שווה, חופשיה ושמחה עד להתפקע.

עידו ושי בחתונתם בצרפת (צילום: Mahdi Aridj)

חלק ג': la vie en Rose

את החתונה האזרחית בחרנו לערוך בפריז. התלבטנו בינה לבין ניו-יורק, בה התהליך מהיר וקל יותר, אבל בחרנו בה - ראשית, כי גרנו בה ביחד תקופה קצרה, ושנית וחשוב מזה, כי העיר, הרובע והאווירה במדינה הייתה כזו שגרמה לנו להרגיש שייכים. משהו ב"חירות, שוויון ואחווה", בצד תפיסה עירונית שמקדמת שוויון מגדרי, סולידריות חברתית וקידמה פשוט הרגיש לנו נכון הרבה יותר.

ואמנם, החתונה נערכה בעיריית הרובע ה-14 בעיר - רובע בורגני צעיר וליברלי במיוחד. חמושים ב-30 מחברינו הטובים (ונציגות צנועה למשפחות הקרובות) התייצבנו בפני נציג מטעם ראש הרובע שדרש מאיתנו, בצרפתית (עם מתרגם מטעמנו בצידו), לנהוג זה בזה בשוויון מלא, בפתיחות ובאהבה - ולקבל על עצמנו את ערכי הרובע: סולידריות, קבלת האחר, הכלה וחברה פתוחה. חתמנו בשמחה על ההסכם הצרפתי שמקנה לשנינו זכויות שוות - כולל בעת החלטה, חלילה, על פרידה - והלכנו לחגוג עם החברים, כשאנחנו יודעים שההסכם המשפטי שלנו מבטיח לנו תיקו נצחי: עידו הוא לא ה'בעלים' של שי, והיא לא 'נסמכת עליו'. אנחנו ביחד במשחק הזה.

שי ועידו חותמים על מסמכי החתונה בצרפת (צילום: Mahdi Aridj)

חלק ד': שחקי, שחקי

החלק השני של החתונה נועד להיערך בישראל. קצת אחרי החתונה בצרפת, שבנו ארצה והתחלנו בתכנונים, כשהתנאים שהצבנו יוצאי דופן, יחסית: רצינו חתונה בטבע, בלי המלאכותיות שנלווית לחלק מגני האירועים. במקביל, רצינו גם חתונה עם אמירה: כזו שתהיה מסורתית, אבל שוויונית. יהודית, אבל מתקדמת. שלא שוברת לחלוטין את המבנה - חופה, אוכל, די.ג'יי וכו' - אבל מוסיפה טוויסט ליברלי.

 בעזרת חברה טובה, התחלנו לבנות את המערך המשותף שלנו: בחרנו בשורה של נשים כספקיות השירותים (צלמת מדהימה, צמד די.ג'יי-איות מגניבות, מאפרת ליום החתונה, מעצבת לשמלת הכלה ועוד), ולבסוף - זכינו ברב גלעד קריב, יו"ר התנועה ליהדות מתקדמת, כמי שיחתן אותנו. כתבנו ביחד את הכתובה שלנו, מא' ועד ת'. עיצבנו את הנדרים שלנו ברוח שוויונית, ביקשנו מהחברים והחברות הכי טובים להיות עדים ואף לברך אותנו ב-7 ברכות בחופה ולבסוף, כמו שסיפרנו בהתחלה, שברנו ביחד את הכוס אחרי ששי, 'הירושלמית', זכרה את השבר של העיר - ועידו נשא מבט לעתידה.

חלק ה': He for She

את סיפור החתונה שלנו ביקשנו לחלוק, לא כדי להתרברב (עידו: אבל קצת כן), אלא כדי להראות שזה אפשרי. למרות שמדינת ישראל נותרת בעמדתה - מסוגרת, דתית, לא מאפשרת, לא פתוחה. למרות שהדת עדיין נתפסת כמשהו ארכאי ומנוון, בהנהלת פקידים חרדים - יש בה צדדים ליברליים, פתוחים, מתקדמים. למרות שחברים טובים שלנו: בוגרי העלייה מבריה"מ, חברי הקהילה הגאה ועוד פסולים, לא יכולים להתחתן בה כחוק - זה לא אומר שאי אפשר להילחם וליצור מציאות.

ברוח זו אנחנו ממשיכים מכאן - איש ואישה. אתם מוזמנים להצטרף (או לפנות לקבלת המלצות על ספקיות)!




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה