אפשר לדבר עם בעלך?

גם זו הדרה: כששהר לוינשטיין פתחה עסק עם בעלה, היא לפתע הבחינה איך כולם מעדיפים להתמודד עם זכר האלפא ולא מדברים איתה על כסף

27/12/2011
שהר לוינשטיין קבלו עדכונים משהר
  • RSS
» ביוש חושך. לוינשטיין

"תגיד, אשתך פנויה מחר לעבודה על איזה פרויקט?", מתקשר מנהל חשוב לבעלי, השותף שלי לחיים ולעסק. מוקדם יותר השנה פתחנו יחד סוכנות קריאייטיב והפקה דיגיטלית, יחד עם מעצבת מדהימה וחברה טובה. ממש לא משנה שכל אחד מאיתנו מנהל באופן בלעדי את התחום הספציפי שלו בחברה, או שאני מנכ"לית משותפת, או אפילו זה שבורכתי ביכולת המופלאה לפתוח את היומן שלי במו ידיי (!) לבדוק אם אני פנויה מחר לעבודה (!!!) ולצייץ בקול הערווה הקטן שלי: "כן!". בחברה בה שני שליש ממקבלי ההחלטות הם בכלל מקבלות – חלק לא מבוטל מהלקוחות עדיין מעדיף להתנהל מול זכר האלפא.

ההפתעה הגדולה היא שלא מדובר רק בגברים. לאחרונה אני נתקלת ביותר ויותר נשים – רובן ממוקמות גבוה מאוד בתעשייה ואף אחת מהן לא מסתובבת עם צינור קטום על הראש – שרומזות לי בעדינות משתנה שאל לי להטריח את ראשי היפה בעניינים הרי גורל כמו כסף או לוחות זמנים.

"תסבירי לי רגע", קטעה אותי לקוחה שהופנתה אליי מאחר ונזקקה לשירותי קריאייטיב, "איפה בעלך נכנס לתמונה? למה אני עובדת מולך ולא מולו?". כי אני מנהלת את הקריאייטיב, הסברתי לה. רבים טוענים כי ניתן לשמוע בטלפון חיוך. אני באותו היום הצלחתי לשמוע לראשונה פרצוף חמוץ.

או אותה מנהלת בכירה שהעדיפה שלא לדבר איתי על כסף – למרות שזה כסף שהיא משלמת על עבודה שאני מבצעת. את התעריפים שלי העדיפה לדלות בטלפון מבן הזוג, וכשהתקשרתי אליה כדי לסגור הצעת מחיר, אמרה: "אולי תתני לי לדבר איתו וזהו?". בסאבטקסט הצלחתי לזהות גם: "אויש, ילדה חמודה, למה את דוחפת את האף הקטן והחמוד שלך לעניינים כמו כסף כשאת יכולה למרוח לק".

לרגע חשתי באיזו מסעדה עטורת כוכבי מישלן בפריז, לוגמת אפריטיף שעה שהמלצר מוסר לי, כמיטב המסורת, תפריט נטול מחירים. שהגבר יתמודד עם כסף, זה התפקיד שלו. אבל אפילו שם, כך אומרת השמועה, נכנעו לקידמה. לפחות בחלק מהמקומות, כבר שללו מהנשים את זכות ההצבעה על מנה בלחישה: "כמה יורו זה?" והעניקו להן שוויון תפריטי מלא.

ברור לי שהם לא עושים את זה בזדון. לא הם, ולא נציגת הבנק שמקפידה להתקשר לבעלי למרות שאני זו שפתחה את החשבון. וגם לא כל אותם האנשים ששואלים שוב ושוב: "אתם שותפים? שווים?!". או אלה שבתקופתי כשכירה, כל אימת שהופעתי עם נעליים או תיק יקרים למראה, העירו: "מפנק אותך הגבר שלך, אה?", ושכחו שיש לי גם חשבון ומשכורת משלי. אבל דווקא כשזה נעשה לא בכוונה, זה מטריד הרבה יותר.

"אתם שותפים? שווים?!"

מקרי קיצון מצטלמים נהדר. סמוחטה עסיסית מתעופפת לכיוונה של ילדה בת שבע בבית שמש, פוטוגנית בהרבה מעוד אישה שכמו כמה מהנשים המוכשרות ביותר שהכרתי, נמנעת כבר שנים משיחות שכר כי "לא נעים לי לדבר על כסף", או "אני לא טובה בזה". אבל בפעם הבאה שמישהו שואל את עצמו איך זה שהדרת הנשים – מקווי המהדרין ועד להפגנה אלימה נגד פרוצות עם שיני חלב – מתקיימת מתחת לשפם המרוט שלנו כבר כל כך הרבה זמן ורק עכשיו שמנו לב, שיזרוק רגע מבט על החברה הנאורה שלנו. זו שכביכול כבר לא מתייחסת לחמישים ושניים אחוזים מהעולם כאל מיעוט. יכול להיות שגם בחדרי הישיבות המעוצבים – בין הפלזמה, המקיאטו, מצגות האסטרטגיה הרבעוניות והנשים הכוסיות יותר ופחות בכיסאות המנכ"ל – מסתתרת איזו הדרה קטנה.

>> הכותבת היא מייסדת ומנכ"לית משותפת של Hooligans, סוכנות דיגיטל קריאייטיב פרודקשן.

>> נשים מגרשות את החושך - לכל הכתבות בפרוייקט

>> הבלוגריות של סלונה כותבות בנושא:

אושרית נבארה: הדרה מתחילה בבית

לייזה פאנלים: תקראו לי אישה

מורן מישל: אל תגידו קומץ

פיני שרגיל בן סירה: מה זו הדרה?

רקפת פרא: כשחרדים זרקו עלי ביצים




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה