אני שונאת אותך, שונאת

זה מה שהבת של ענבר דותן צרחה עליה. ענבר, הפגועה, הכועסת והשונאת גם, לא מבינה למה זה מגיע לה. ונמאס לה לריב. אמהות ומתבגרות, הסיפור שאינו נגמר

08/11/2012
ענבר דותן קבלו עדכונים מענבר
  • RSS

דווקא החגים עברו בסדר גמור. בדרך כלל, בתקופות שכאלה אני די בלחץ. כל החופשות, המשפחתולוגיה והכעסים הנלווים לא עושים לי טוב. השנה, להפתעתי הכול עבר חלק.

תחילתו של עידן חדש? זהו, שלא

בערב ראש השנה, בדרך לארוחה, הנמכתי את הרדיו וביקשתי מהנוכחים לאחל לעצמם ברכות לשנה החדשה. למרבה שמחתי המתבגרת עזבה לכמה דקות את מיכל החמצן (קרי, הנייד שלה) ואמרה שהיא מבקשת להיות טובה יותר במתמטיקה ו...שהכול יישאר כפי שהוא. שמחתי על הרגע המשפחתי הזה. היה נדמה לי שאנחנו עומדים בפני עידן חדש. עידן של שיח משותף וחלוקת חוויות.

מאז נכנסה לחיינו תקופת ההתבגרות אנחנו לא ממש זוכים לרגעים משפחתיים שקטים. שיחות עם המתבגרת מסתיימות בטונים צורמים וכועסים כי מישהו עצבן/ הכעיס/ ביאס אותה.

ודווקא החגים עברו בסדר. טוב, היה יום אחד בו אבא שלה העיר שהיא חייבת להיות איתנו יותר. עניתי לו שזה סוף הקיץ ואוטוטו חוזרים לשגרה. הוא ירד מהעניין ואני הרגשתי כמו לביאה מודרנית.

ביום האחרון של חופשת סוכות נזכר הקטן שבעצם הוא צריך להכין מלא שעורים וגם להגיש שתי עבודות. אני קיבלתי את החדשות במסה לא ברורה של עצבים. צעקתי, כעסתי, הזכרתי לו שיום יום שאלתי אותו אם היו שעורים ויום יום הוא ענה לי "לא חושב".

טון היסטרי של מתבגרת

ישבנו יחד להכין איזה יומן קריאה (כן, אני עשיתי איתו. כן, אני יודעת שזה לא בסדר. תתבעו אותי), כשפ ת א ו ם, משום מקום, מגיעה המתבגרת ואומרת "אימא" (כשהמתבגרת אומרת אימא ברור לאמא שהיא צריכה משהו כסף או הסעה או להזכיר שמזמן אבל מזמן לא קנו לה כלום).

כן, עניתי, והיא אמרה (בטון של מתבגרת אופיינית) "אני צריכה 400 שקל עכשיו!".

מה? למה? למי?, צעקתי (הגרון היה כבר מחומם מהצעקות על הקטן). המתבגרת לא התבלבלה, לא הורידה את הטון המעצבן: "אני צריכה להירשם לתנועה עכשיו!" ואז הוסיפה בטון היסטרי לחלוטין, אם תשאלו אותי, "היום זה יום ההרשמה האחרון!".

מתי ידעת על זה?, שאלתי, זהה ממש לא רציני להודיע ברגע האחרון על יום הרשמה.

המתבגר זרקה לחלל האוויר: "אוףףף!!" קולני, סובבה אליי את הגב, זרקה דחפה את המגבות, סיימתי לקפל שעה לפני כן, וצרחה: "אני שונאת אותך!! שונאת!"

"את לא מתביישת?"

דממה השתררה בבית. אם היינו חיים בסיטקום אמריקאי סביר להניח שזה היה הרגע לצאת לפרסומות, ושמיד לאחריהן היו רואים את האמא מקפלת (שוב) את המגבות, דופקת בעדינות על דלת חדרה של המתבגרת ומבקשת רשות להיכנס. המתבגרת הייתה שוכבת על מיטתה קוראת איזה ספר, או מנגבת את הדמעות. האימא הייתה מנסה לדבר/לגשר/ להבין ולפתור את הבעיה.

במציאות הישראלית, בשנייה אחרי שהמתבגרת צרחה את מה שבטח אמרה לעצמה בלב עשרות פעמים, התחלתי אני לצרוח: את לא מתביישת? את יודעת מה אני...

רציתי להגיד לה מה אני מרגישה וכמה אני כועסת ומתוסכלת, אבל שתקתי. איכשהו הצלחתי לא להוסיף שמן למדורה.

קמתי מהכיסא בהפגנתיות, קיפלתי את המגבות, טרקתי איזו דלת והלכתי לעשן סיגריה. כי ככה אני מתמודדת.

"אותי היא שונאת?"

שונאת אותי... מלמלתי לעצמי. אותי!

אני, שנתתי לה הכול. שהשמנתי 40 ק"ג בהריון, שקניתי לה את הבגדים הכי יפים, ששלחתי אותה לגן הכי טוב ולחוג הבלט האדיוטי ההוא.

אני, שתמיד דאגתי ותמיד הייתי כאן בשבילה, שבישלתי את האוכל הכי טעים והשקעתי בהפעלות לימי הולדת מקסימים.

אני, שלא ישנתי לילות שלמים בגלל ייסוריי מצפון? ששכחתי שאני אדם בפני עצמי מהרגע שהגיחה לעולם? שרבתי עם המורה ההיא בגלל שדיברה אליה לא יפה שלא לדבר על הילד ההוא שנשך אותה אז בגן.

אני! שמסיעה, קונה, שואלת ולא מקבלת תשובה, דואגת, מתפללת לשלומה מידי יום. מידי דקה.

אותי היא שונאת???

תוך כדי נזכרתי כמה פעמים אמרתי בלב אני שונאת את אימא שלי והבנתי שאולי מדובר בשלב חולף ולא באיזה סממן לטיפול דחוף ומתמשך. חשבתי שהמתבגרת תיכף תהפוך לאישה קטנה-גדולה והתקרית תיזכר כאפיזודה חולפת. מעודדת מהמחשבות הכנתי לי קפה ואז הנייד צלצל.

על הקו היה אבא שלה שנזף בי על כך שאני רבה איתה על שטויות והרי ממילא צריך לשלם לתנועה את דמי ההרשמה, אז מה הסיפור ולמה אני כל כך קשה איתה. ובין המילים שנאמרו בקול, יכולתי לשמוע את הביקורת על כך שאני לא עובדת כבר כמעט שנתיים ולמרות זאת לא מוצאת את הזמן להפוך לאם השנה. סיפרתי לו, תוך שאני דומעת, על השתלשלות העניינים ועל מה שהיא אמרה והוא הפטיר בקול שקט "אולי הגיע הזמן שתסתכלי איך את מתנהגת אליה?".

יודעים מה? גם אני שונאת!

שונאת להיות המבוגר האחראי, ושונאת להיות זו שצריכה לשים את הגבולות.

שונאת את הגיל התבגרות המחורבן הזה ושונאת להיות בתפקיד הכי לא מתגמל בעולם - אימא למתבגרת.

שונאת את הקיץ ואת החגים. שונאת שמדברים אליי בטון מחנך ושונאת ביקורת סמויה.

לא סובלת יותר להיות בבית ולקפל או למרק כל דבר שלוש פעמים ביום.

שונאת את העובדה שהמתבגרת צודקת ושונאת את עצמי על חוסר הזרימה והרכות.

לקחתי את פנקס הצ'קים וכתבתי צ'ק לפקודת תנועת הנוער. רציתי להתקשר למישהו משם כדי לנבוח עליו או עליה שככה לא מנהלים ארגון אבל ויתרתי. אין לי כוח לריב יותר. נמאס לי מזה.

שתיתי קפה. לקחתי את עצמי לחוף לראות שקיעה, במקום זה ראיתי אימא שרצה עם הזאטוטית שלה על קו המים. הילדה צרחה מרוב אושר והאימא נראתה מושלמת.

חייכתי, חיוך ראשון באותו יום, למחשבה שבעוד עשר שנים גם האימא הזו תצא מדעתה.

היא שונאת אותי? יעבור לה! אין לה הרבה ברירות. אני בכל מקרה, אוהבת אותה אהבת נפש.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה