''אני עינת ואני ילדה מוכה''

"חטפתי מכות על בסיס יומיומי, הצלפות עם מקל שהותירו צלקות איומות על גופי במשך שבועות. גם אבא שלי היה ילד מוכה וכך נראית העברה בין דורית של כאב ואלימות אבל אפשר לשבור אותו". עינת גולדמן נחשפת עד הסוף

24/06/2018
עינת גולדמן קבלו עדכונים מעינת
  • RSS

זה הרגע, הנה באה השעה.

חברים יקרים שלי, המון זמן אני רוצה לצאת מהארון אבל מפחדת, נרתעת, נלחצת ממה יגידו, איך יגיבו. בשנה האחרונה יצאתי לעוד מסע מיני רבים והחלטתי שאני רוצה להפסיק להתחבא, להסתיר ולשמור סודות אצלי בבטן ובגוף.

אני עינת ואני ילדה מוכה.

כמה מכם בטח מרימים גבות עכשיו, מופתעים, לא מבינים על מה אני מדברת ומה זה אומר. אני ילדה מוכה, שחטפה מכות על בסיס יומיומי, הצלפות עם מקל שהותירו צלקות איומות על גופי הקטן והצנום במשך שבועות ארוכים. חטפתי הצלפות שבקושי יכולתי ללכת, להתלבש או לשכב במיטה. שלפשוט את הבגדים ולהיכנס להתקלח היתה משימה כואבת וכרוכה בסבל נוראי. לילות ארוכים ביליתי במיטה בבכי תמרורים שעות על גבי שעות עד שהייתי נרדמת.

ימים ארוכים, שלא נגמרים, שאני לא ידעתי איפה להניח את גופי ואיך לשבת מרוב כאב. הלכתי בקיץ עם מכנסיים ארוכים כדי להסתיר את הצלקות. התביישתי, הדחקתי, שיחקתי הצגה שהכל טוב, אני חזקה, הכל בסדר. אסור היה לי להישבר.

פחדתי כל הזמן, הייתי דרוכה כל הזמן. ככל שהגיעה השעה שאבא שלי היה חוזר מהעבודה הגוף היה נדרך. הדופק היה עולה למהירויות מטורפות. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הסתובבתי כמו אריה בכלוב. פחדתי ורעדתי. זיהיתי את קול מנוע האוטו בחנייה וידעתי שעכשיו זה רק עניין של מזל. איך הוא יחזור היום מהעבודה? עצבני או רגוע? עייף או נמרץ? האם יילך לישון או יחפש על מה להוציא עלי את התסכולים שלו?

עינת גולדמן וחיים צילום אלבום פרטי

אני כותבת את השורות האלו ושוב אותן דפיקות לב, אותו מחנק ויובש בגרון, אותם גלי חום שמציפים אותי ושוטפים לי את כל הגוף, אותן דמעות בעיניים. כל הזמן צעקות, כל הזמן אני לא בסדר, תמיד הערות, תמיד איומים, תמיד הפחדות. או שאני מצייתת לו או שאני חוטפת. אין מקום לי, לשמחת החיים שלי, לספונטניות שלי, להיות אני בצורה הכי טבעית ופשוטה שיכולה להיות.

שנים הסתובבתי בתחושה שאני לא בסדר, שאני ילדה רעה, חוצפנית, תלמידה גרועה ושמגיע לה לחטוף. לא עשיתי שיעורים, מכות. שכחתי חוברת, מכות. קיבלתי הערה, מכות.
בכיתה א' הייתי תלמידה טובה, אפילו מצטיינת וזהו. זו הכיתה היחידה שהוצאתי בה ציונים של מאיות ותשיעיות. משם זה הלך והתדרדר.

מי מסוגל לשבת בכיתה ולהתרכז בלימודים כשהוא לא מסוגל לשבת על כיסא בגלל כאבים של הצלפות? מי מסוגל לתפקד כשיש איום ממשי ופחד כל הזמן מעליו? אז רמת ההישגים שלי הלכה וירדה וכך גם הביטחון שלי בעצמי וביכולות שלי. הציונים שלי הלכו והתדרדרו. לא משנה כמה רציתי או התאמצתי להצליח פשוט נכשלתי. במשך שנים ארוכות הסתובבתי בתחושה שאני פשוט לא חכמה, לא שווה. מי ירצה אותי. לאיזה אוניברסיטה יקבלו אותי? מראש ויתרתי על לימודים אקדמאים.

מערכת היחסים שלי עם אבא שלי היתה נוראית. שנאתי אותו ורציתי שימות. ניסיתי בכל דרך אפשרית להתרחק ממנו. לא יכולתי להסתכל לו בעיניים גם בגילאים בוגרים. גם בתור אישה נשואה ואמא לבנות. ניטרלתי אותו מחיי כדי לא להיות יותר מאויימת ומפוחדת.

במשך שנים ארוכות בחיי הבוגרים, הייתי עסוקה כל הזמן בלחפש את עצמי ולא מצאתי. הייתי במערכות יחסים זוגיות עם גברים אלימים, הייתי משתעממת מאוד מהר מעבודות ומתפטרת, לא יכולתי לאפשר לאף בוס או מפקד להיות מעליי ושוב להתעמר בי, להתעלל בי, לנצל אותי אז מראש ויתרתי. נעלמתי לחברות טובות שעד היום אני מצטערת שלא היתה בי היכולת לשמור על הקשר.

חייתי עם כאב מתמשך בגופי המון זמן אחרי שהצלקות הפיזיות הגלידו. תמיד הרגשתי שאני נלחמת, נאבקת, שורדת ולא באמת חיה. לא יכולתי לסבול את עצמי. הייתי עצבנית כל הזמן, רבתי עם כולם, הייתי צינית בטירוף, עם מצבי רוח משתנים, כל הזמן הייתי חולה, כל הזמן. החל מגיל 4, שהתחילה אצלי האסטמה, האלרגיות, כאבי הראש, דלקות הגרון, סטרפטוקוקים, מעי רגיז, ומה לא בעצם, הגוף שלי זעק ואני דהרתי על מסלול התנגשות חזיתית.

עינת גולדמן צילום אלבום פרטי

בגיל 24 מצאתי את עצמי במשבר גדול, אחרי עוד זוגיות שלא צלחה, בה חוויתי המון פחד ואלימות מילולית וידעתי שזה רק עניין של זמן עד שתגיע גם האלימות הפיזית.
בעל כורחי הוצאתי את עצמי מהקשר ההוא. אהבתי אותו כי זה מה שהכרתי מהבית, אהבה שווה צעקות ואלימות. הייתי שבורה ומרוסקת. הגעתי לשפל. הרגשתי שאני לא רוצה לחיות יותר בכאב וסבל מתמשכים ונוראיים שכאלה. מצאתי את עצמי במקום של לחיות או לחדול. במשך שנה שלמה הייתי כמו זומבי ומצבי הנפשי התדרדר.

החלטתי ששנייה לפני שאני בוחרת בלחדול, אני מנסה משהו אחרון, שונה מכל מה שניסתי עד היום.

הלכתי לטיפול. שנתיים וחצי של טיפול אינטנסיבי, פעמיים בשבוע, הצילו לי את החיים. לא עבדתי, לא היה לי כסף ועד היום אין לי מושג איך שילמתי ואיך הנס הזה קרה, אבל הוא קרה. נשבעת לכם, עובדה, אני כאן כדי לספר. עד היום אני מטופלת בתקופות מסוימות, לפרקים מסויימים, וכבר יש בי את ההבנה שכנראה עד יום מותי אצטרך, הכלה, תמיכה וחיבוק לאותה תקופה נוראית בחיי שעיצבה אותי למי שאני היום.

אבא שלי הוא אחד האנשים הכי מדהימים שיצא לכם לפגוש. כן, כן, לא התבלבלתי ולא טעיתי בכתיבתי. מלח הארץ, מחובר לטבע, עם ידע כללי אדיר,מצחיק, אוטודידקט, יש לו לב ענק והוא תמיד יבוא לעזור. הוא יתקן, ישפץ או יבנה כל דבר שאבקש ממנו, עם ידי זהב שהיום באמת קשה לראות כאלו דברים. הוא אחד האנשים הכי קרובים אליי היום, הוא סבא למופת והוא חם מסור לאבי בעלי. הוא שומר לנו על הבנות כדי שניצא לנפוש, הוא מכין לנו קופסאות אוכל מכל טוב והוא נשמה ענקית.

אבא שלי היה ילד מוכה, שכל מה שתיארתי לכם על חיי הם כעין וכאפס לעומת מה שהוא קיבל.

כאבא צעיר הוא היה נחוש להעניק לילדיו את החינוך הכי טוב שהוא יכול ולמנוע מאיתנו את הסבל שהוא עבר עם אבא שלו. כשהייתי בת שנתיים וחצי הוא נקרא בצו 8 להילחם במלחמת שלום הגליל. היום נקראת מלחמת לבנון הראשונה. הג'יפ שבו נסע עלה על מוקש והוא נפצע. הוא איבד שם חברים, מפקדים, ראה זוועות והיה בשיקום של כמעט שנה. האבא שהלך למלחמה זה לא האבא שחזר. הוא חזר שבור ומרוסק (ממש כמו בסדרה "גיבורים עפים בשבילה"). המון כדורים משככי כאבים, מסממים ומרדימים למינהם. הוא נהיה נפיץ ועצבני, ואנחנו היינו שם שקי האגרוף שלו.

עינת גולדמן צילום אלבום פרטי

אבא שלי הוא פוסט טראומתי. אף אחד לא הכיר בכך, אפילו הוא לא הכיר בכך. ניסה לחזור לחייו הרגילים, אך מאותו הרגע שום דבר כבר לא היה רגיל. הוא לא טופל נפשית בשום צורה שהיא. מה שהביא להמון כאב אצלו ואצל כל מי שמסביבו. עכשיו אני מבינה שכאב המלחמה שלו עבר גם אליי. הצורך שלי להילחם, לריב ולהיות צודקת כל הזמן, לוחמנית זו אנרגיה שגדלתי בה וחונכתי עליה. לא עוד.

חברים, ככה נראית העברה בין דורית של כאב, של דפוס, של אלימות.

אבא שלי הוא אחד האנשים הכי אמיצים שאני מכירה. תראו לי עוד אדם בשנות השישים לחייו מחליט לשנות את עצמו ואת חייו, לאסוף את עצמו וללכת לטיפולים. להסכים להיחשף ולחשוף את כל הזוועות, לדבר. לשבת מולי ולשמוע את הכאב והצלקות שלי, את סיפורי התופת שאני סוחבת איתי בהקשבה מלאה, בלי להתגונן, עם אמפתיה והכלה.

זה אבא שלי.ואני כותבת את זה באמת בגאווה. התמזל מזלנו והצטלבו מחדש דרכינו. היום אני זוכה להנות ולקבל אבא וסבא מחדש שלא היה לי כל השנים האלו. עברנו ועודנו עוברים תהליכים יחד. כל הישג כזה מביא איתו עוד ריפוי לצלקות העבר גם אצלו וגם אצלי. עוד קבלה, עוד השלמה.

והדובדבן שבקצפת, אוטוטו נוסעים יחד להודו לכמעט חודש. זהו, אני יותר לא מסתתרת, מתביישת ומחביאה את עברי. זו מי שאני. זאת אני. היום אני עושה הכל כדי לעזור לאחרים להסכים לגעת בכאבים שלהם, לחשוף ולהיחשף, להכיר בכאבים, לרפא ולשקם את הקשרים המשפחתיים שלהם. זו שליחות אדירה מבחינתי.

חודש הבא אני יוצאת עם הרצאה ראשונה מסוגה שנקראת "ילדה מוכה"- ההרצאה מספרת את סיפור החיים המיוחד שלי וההתמודדות היומיומית בחיים הבוגרים עם ההשלכות של האלימות והצלקות.
זהו הקישור לרכישת כרטיסים החלום שלי שההרצאה הזו והפוסט הזה יהפכו ל-me too הבא.

שכל האלימות תצא החוצה, שכולם יבינו שאין מקום לאלימות בחברה שלנו, מול הילדים שלנו, בבי"ס, בבי"ח . פתחתי קבוצת פייסבוק חדשה הנקראת " גם אני חוויתי אלימות"- מוזמנים להצטרף.

** הכותבת, עינת גולדמן, העלתה את הפוסט במקור לדף הפייסבוק שלה 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה