''אני מחכה לראות''

''עכשיו אני כמה ימים אחרי הניתוח. העין כואבת, נפוחה. דומעת ואני מחכה לראות. אני מרגישה כאילו חזרתי אחורה במנהרת הזמן''. לימור אהרון חושפת את פחדיה מלא להיות מסוגלת לצלם

04/06/2019
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS

מאת: לימור אהרון

לוחצת "פרסם" ועוצמת עיניים.
התלבטתי ארוכות אם לפרסם משהו כזה אישי.
אבל זה חלק ממני.

עברו 18 שנה מהיום שבו גילו באחת מעיניי היפרדות רשתית במצב מתקדם מאוד. הרופא בדק ובדק. וידעתי שמשהו גדול ונורא קרה. מרכז הראייה כבר היה off . זה היה ענין של שעות מעיוורון מוחלט! הייתי בהלם. מבועתת מפחד.
הופניתי לניתוח חירום באיכילוב, מהערב למחר. הלילה שלפני הניתוח היה הלילה המפחיד בחיי. וכנראה גם הלילה החשוב בחיי. לילה שבו עשיתי חשבון נפש עמוק, לילה שבו לא עצמתי עין, והייתי מבועתת. פחדתי פחד מוות שאאבד את הראייה ולא אוכל לעשות את מה שאני באמת אוהבת. לראות את כל הדברים היפים. בלילה הזה נדרתי נדר שאם אצא מכל העניין בשלום עם שתי עיניים רואות, אני הולכת ללמוד צילום והופכת לצלמת. כמו שרציתי כבר בתיכון כשלמדתי צילום. אממה כמו בחיים, היו כל מיני עיכובים בדרך.

לימור אהרון צילום אלבום פרטי

לפעמים אנחנו צריכים תזכורת מהיקום למה שבאמת חשוב לנו. אז למרות שהייתי אחרי תואר ראשון של לימודי תקשורת וניהול, ועבדתי בעבודה כיפית ונחשקת במחלקת תכניות בשידורי קשת.
ידעתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות על יד ולהעביר את חיי ב"בערך"... בכמעט.

אם החיים כל כך שבריריים וברגע אחד הכול יכול להתהפך ולהשתנות... חבל שאבזבז את הזמן שלי במה שלא מרגיש לי כשליחות שלי. אני רוצה להיות צלמת. זה מה שאני צריכה להיות.
אחרי הניתוח הקשה, ההחלמה הייתה קשה ומתסכלת. בגלל ההבדל העצום בראייה בין שתי העיניים והראייה המעוותת בעין שמאל, סבלתי מכאבי ראש, וסחרחורות, הייתי צריכה ללמוד ולהתרגל לראות מחדש כשעין ימין "מחפה" על עין שמאל. העין לא חזרה למצבה התקין והראייה בה לצמיתות, ראייה מעוותת כמו בעדשת עין הדג. (צלמות, זה לא מלהיב כמו שזה נשמע, תאמינו לי, להסתכל על עצמך במראה ולא להבין מי זה הייצור הזה , לא כיף), זה המצב.

לימור אהרון צילום אלבום פרטי

באותה שנה כבר התחלתי לימודים לתואר הנדסאי צילום ומדיה דיגיטלית. כן, אני מהחננות שעושות כל דבר ביסודיות ולומדות אותו לעומק. לא מקצרת תהליכים מאז עברו כבר לא מעט שנים. מיד אחרי הלימודים התחלתי לעבוד כצלמת משפחה. מתוכן כמעט 11 שנים שבהן אני עצמאית ובעלת סטודיו לצילום משלי. צלמת עם כנפיים. אז למה אני מספרת לכם את כל זה? לאחרונה גילו לי שוב באותה עין בעיות קשות שדורשות ניתוח. דעות הרופאים היו חלוקות. היו שאמרו לי שזה סיכון גדול מדי לנתח את העין, ושגם ככה הראייה בעין שמאל לא טובה ומעוותת, אז עדיף לא לקחת סיכון. והיו שאמרו שכדאי וצריך לקחת את הסיכון ולנתח. למרות שגם אם הניתוח יעבור בהצלחה אותה בעיה יכולה לחזור שוב תוך כמה שנים.
ואני אני רוצה לראות, וגם מפחדת. מזל שיש שתי עיניים.

עכשיו אני כמה ימים אחרי הניתוח. העין כואבת, נפוחה. דומעת ואני מחכה לראות. הרופא המנתח היה אותו רופא שניתח אותי לפני 18 שנה. אני מרגישה כאילו חזרתי אחורה במנהרת הזמן. תזכורת קיומית ששום דבר לא ברור מאליו. אז איך זה שדווקא החושך גורם לי לראות? דווקא כשאני מגיעה הכי נמוך והכי מפחיד, הפחד שלא אראה, גורם לי לשים לב למה שחשוב באמת? לפעמים החיים מזמנים לנו תזכורות קטנות, לא תמיד הן דרמטיות כמו המקוריות, ככה משהו בקטנה בשביל שלא תשכחי. העיניים שלך, והראייה שלך והאור, שום דבר מאלה לא ברור מאליו. אני צריכה באמת לראות כדי לראות.

החושך והאור משחקים מחבואים. כי רק כאשר חשוך מספיק, אתה יכול לראות כוכבים (מרטין לותר קינג) ולכל הלקוחות שלי, אל תדאגו... אפשר להיות צלמת גם עם עין אחת טובה. אני עושה את כבר הרבה שנים.
תאחלו לי בהצלחה.

** הכותבת היא הצלמת לימור אהרון שהעלתה את הפוסט המקורי בדף הפייסבוק שלה. לחצו כאן להגיע לדף הפייסבוק של הצלמת עם הכנפיים




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה