Saloona

לשמחתי הוזמנתי היום להשתתף באירוע הגאווה השנתי בכנסת, שמתמקד השנה בהורות של הומואים ולסביות. מה שנקרא: "הורות גאה". הנה הדברים שאני מתכוונת לומר באירוע:

שלום, אני שמחה ונרגשת להשתתף באירוע הזה. תודה על ההזמנה. אבל לפני הכל, חשוב לי להבהיר: אני בכלל לא לסבית. שלא תטעו. למרות כל מה שאולי שמעתם עלי, ואף שהזמנתם אותי לכאן, אני בכלל לא לסבית. אני פוסט-לסבית. ואשמח להסביר.

כשאני אומרת שאני פוסט לסבית, אני מתכוונת לכך שהלסביוּת שלי היא המובן מאליו, הבסיס והנחת היסוד, שעליהם אני נבנית ומהם אני צומחת.

אני מתכוונת לכך שהלסביוּת שלי היא בחירה פוליטית, היא השתייכות לקהילה ואימוץ שלה, והיא סך כל הוויתורים והבחירות שעשיתי בהקשר של שייכות מינית ורגשית. על הבסיס המוצק הזה אני מטפסת הלאה.

וכשאני אומר שאני מטפסת הלאה, אני מתכוונת לכך בכמה מובנים:

ראשית, אני נבנית מהכוח של הבחירה בלסביות שלי – מהחיבור לקהילה ומהיכולת להגדיר את עצמי.

שנית, אני מרשה לעצמי להכיר בגבולות ההגדרה הזאת, בהיסטוריה שלה, במגבלותיה; אני מרשה לעצמי לחשוב על מערכות היחסים שלי עם בני שני המינים במבט פתוח ומפוכח, או מנקודת מבט "קווירית" אם תרצו.

ושלישית, רוב הסוגיות שמעסיקות אותי בחיי – ככותבת, כבת זוג, כחברה, כהורה – חורגות מעניין הלסבי, מהדיכוטומיה השרירותית בין הומוסקסואליות להטרוסקסואליות, ועוזבות אותן הרחק מאחור.

חיה בבועה פוסט-לסבית

חלק מכם אולי יודעים, כתבתי ספר שרואה אור בימים אלה – "אפס עד 12, יומן השנה הראשונה". זהו יומן שבו תיעדתי את שנת ההורות הראשונה שלי, את שנת האמהות הראשונה של בת זוגי, ואת שנת החיים הראשונה של בתנו.

כשקראתי את היומן בסופה של שנה, לפני שהוא נכנס לתהליך של עריכה ושל הוצאה לאור, ראיתי מאוד בבירור שהעניין הלסבי – העובדה שאנחנו זוג נשים שמגדל ילדה – כמעט שלא עלה כעניין לעסוק בו. זהו המובן מאליו, הבסיס, הנחת היסוד.

בבועה הפוסט-לסבית שבה אני חיה במרכז תל אביב, לא היה שום ערעור על העובדה הבסיסית הזאת. בכל מקום ממסדי או אחר שאליו הלכנו כבנות זוג עם ילדה, נתקלנו בהכרה נונשלאנטית. אף אחד לא הרים גבה. יש אפילו טפסים מוכנים – אצל הרופאה, בטיפת חלב – למצב המשפחתי המסוים שלנו ("שם האב/האם הנוספת, שם בן/בת הזוג"); הכל זורם.

בשנת ההורות הראשונה העסיק אותי מגוון של סוגיות, שלא היו קשורות ללסביות שלי, ובהן:

האם אני יכולה להיות אשה מלנכולית וגם להיות הורה טובה ומיטיבה.

איך לשמור על גבולות העצמי וגם להתמסר לתפקיד ההורות.

איך לשמר כבת זוג את המתח המיני ולא להתעצל בנמנומי הסימביוזה וההרמוניה (טוב, אולי בעצם זו כן סוגיה לסבית מובהקת).

איך להשיג חיתולים מתכלים.

איך להתפרנס וגם לבלות זמן בראשיתי נינוח עם הילדה שלי.

לא הטרדתי את עצמי בשאלות של זהות מינית. ילדתנו גדלה לאור מגוון מעורר השראה של משפחות, במגוון תצורות, ובהן זוג נשים שמגדלות ילדות עם זוג גברים, זוג נשים שמגדלות ילדה כשתי אמהות, גבר ואשה שחיים כל אחד בבית אחר עם בן או בת הזוג שלהם ומגדלים שני בנים ביחד, וגם משפחות של גברים ונשים וילדיהם, מהסוג הנפוץ יותר. המגוון – בכך אין לי ספק –  הוא סם החיים החברתי. ילדתי נהנית ממנו מיומה הראשון בעולמנו.

לא יכולנו בלעדיכם

בבואי לכאן היום, מעוז העשייה הפוליטית בשמם של הומואים, לסביות, ביסקסואליים וטרנסקסואלים, חשבתי על כך שנקרית בדרכי הזדמנות פז. ראשית, לעשות נפשות לספר החדש. שנית, לדרוש שיוסיפו את האות פ’, של "פוסט-לסבית", לכינוי של "הקהילה", שיהיה מעתה כך: להטב"פ. ושלישית, לומר תודה לכל מי שהביא אותי למצב הפוסט לסבי הזה. הנה רשימה חלקית ביותר:

תודה לאלן דג’נרס ולאורן קנר, ליעל דיין ולסימון דה בובואר, לעירא הדר ולליליאן פיידרמן, לאירית רוזנבלום ולמליסה אתרידג’, לדלית באום ולרוז טרושה, למשה פרידמן ולמישל פוקו, ליאיר קידר ולג’ינה גרשון, לאייל גרוס ולג’ודית באטלר, לבנות הזוג ירוס-חקק ולווירג’יניה וולף, לעמליה זיו, לשרית מיכאלי, לעוזי אבן ולפאני פלאג, לשולמית אלוני ולריטה מיי בראון, לניצן הורוביץ ולקיי.די לאנג. והיריעה כמובן קצרה מלהכיל את הרשימה לכל אורכה.

בתודה הזאת אני מתכוונת להבהיר שאני חיה בתוך בועה פוסט לסבית במרכז תל אביב, שבה הלסביות היא לא בעיה. אבל אני יודעת היטב שהבועה הזאת לא יכולה הייתה להתקיים אלמלא נאבקו אנשים אמיצים – בתקשורת, בכנסת, בבתי המשפט, מול ההורים, במערכת החינוך, בכתיבה ובחשיפה, במצעדים ובמסיבות, בארגון של קהילה – במחוזות המודרניים, הליברליים לעילא ולעילא; בהקשרים שהם לפעמים ביורוקרטים אפורים ועקשניים אבל בהכרח פורצי דרך ומעוררים השראה.

ואני יודעת שהפעולה הזאת שלכם עדיין דרושה וחיונית כדי להרחיב ולהגדיל את הבועה הפוסט-לסבית, הבועה הפוסט-הומופובית, עד שהיא תכיל בתוכה את החברה הישראלית כולה.

עוד על "אפס עד 12″ מאת ארנה קזין

מתוך הבלוג של ארנה קזין – לאן הולך הכסף

תגובות