אני זוכרת את הלילה ההוא

שום דבר לא הכין את הסופרת אורטל חזות לאובדן של אביה. "זה היה סרטן, אלים, חסר רחמים, במוח. ואותו אדם, שתמיד דמיינתי אותו לידי,בחופה, בתור סבא, כבר לא כאן. הלך. נעלם''

17/12/2017
אורטל חזות קבלו עדכונים מאורטל
  • RSS

לכל אחת מאיתנו יש את הפחד הגדול שלה. הדבר ההוא, שאם יקרה, היא בטוחה, ימוטט אותה. לכל אחת מאיתנו יש את האדם הזה, שאנחנו לא יכולות לדמיין את החיים בלעדיו. חברה, בן זוג, ילד, הורה. האדם הזה, שאם ייעלם פתאום, ישאיר אותה בלי משענת.

אצלי זה היה אבא. במשך כל הילדות שלי, דרך בית הספר והצבא, ועד לתחילת גישושים על מה ארצה להיות כשאהיה גדולה, הוא היה שם. ממלא אותי בביטחון שאני טובה, שאני מוצלחת, שכל מה שארצה לעשות אפשרי. שהכל תלוי בי, וזה לא משנה אם אנחנו מדימונה או מכל מקום אחר, אם רוצים באמת, מצליחים.

אני זוכרת את הלילה ההוא במדויק. הייתי אז מדריכה במחנה קיץ של הסוכנות היהודית,  גרנו בצריפים עם ריח טחב מוזר של אזורים גשומים, ואני ישנתי שינה עמוקה אחרי יום מתיש עם החניכים. הטלפון במרכז הצריף צלצל. על הקו היה אבא שלי, צוהל ושמח, בשיחת טלפון, כל הדרך מדימונה. אמצע הלילה, רטנתי, אתה זוכר שיש הפרשי שעות?, בטח זוכר, הוא צחק אל תוך הטלפון, אבל רציתי להגיד לך שאנחנו מאוד מתגעגעים אלייך, ושמאוד נחמד לנו כאן, לאמא ולי, בארץ.

הלב שלי דפק. שמחתי לשמוע ממנו, בטח. ובכל זאת, משהו הרגיש לי לא במקום, לא מדויק, כאילו הסיטו את אבא שלי, מעלה אחת ימינה, כמעט בלתי מורגשת, מהכיול הנכון. שאלתי אותו אם הוא בסדר, הוא ענה שמצוין, אף פעם לא היה כל כך טוב, ואני, שמעולם לא האמנתי במיסטיקה ובתחושות מוקדמות, לא הצלחתי להתעלם מהכובד שהתיישב לי בלב.

חודשיים אחר כך אני בטיסה חזרה לארץ, מניו-יורק הגדולה, לדימונה הקטנה, נושאת איתי את ההודעה הקצרה של אחותי, שקרה "משהו". אף אחד לא אומר לי מה, רק "משהו". שנה אחר כך נופל האסימון. זה היה סרטן, אלים, חסר רחמים, במוח. ואותו אדם, שתמיד דמיינתי אותו לידי,בחופה, בתור סבא, כבר לא כאן. הלך. נעלם. נזכרתי במחשבות האפלות שהיו לי על הרגע הזה, מה אעשה כשהוא לא יהיה. אבל אמא שלי, אחיות שלי, אח שלי, הם עדיין כאן. אוהבים אותי, ואנחנו זקוקים אחד לשני, איך אפשר להפנות לזה את הגב.

אורטל פינטו אלבום פרטי

כמה ימים אחרי שנגמרה השבעה, בלילה של קור מדברי, הרגשתי לבד. פתחתי את המחשב החדש שאמא שלי קנתה לי ללימודים באוניבריסטה (שהחלטתי לא להתחיל באותה השנה) וכתבתי. פחדתי שאני לא אזכור אותו, שהתקופה הרעה תשמיד לי את כל הזכרונות הטובים, אז כתבתי וכתבתי, והכל התערבב, הטוב והרע, והמחריד. סגרתי את המחשב. הנחתי לזה להישאר שם, להתבשל.

החיים נמשכו, בת 23 עברתי לתל אביב. התחלתי לימודי משפטים וממשל בבינתחומי, סיימתי בהצטיינות, ומשם להתמחות יוקרתית במשרד ראש הממשלה, קיבלתי הסמכה והנה, עורכת דין, בכל התחנות האלה היו מי שהרימו גבה. לפעמים הם החמיאו לי "את בכלל לא נראית משם", לפעמים צחקקו ואמרו "כל הדרך משם עשית? כל הכבוד", רוב הזמן התעלמתי. אמא שלי היתה גאה בי מאוד וזה הספיק. ידעתי שגם אבא שלי, היכן שהוא, רואה אותי ומחייך, אבל הדחקתי את הזכר שלו, שאיתו עלתה המחלה, כמה שיכולתי.

אף אחת לא רוצה לחיות בעבר, לכאוב כאב שאין לו תוחלת ואין לו מרפא. בכל פעם שחשבתי לפתוח את הקבצים ההם, קפסולת זמן רעילה, נרתעתי. וככל שהדחקתי, השתלטה עלי השגרה, אפורה ואחידה, חסרת זוהר והתלהבות. נחנקתי. כל יום למשרד ובחזרה, אותה קופסת אוכל, אותם מיילים, אותה נסיעה חזרה הביתה.

אורטל פינטו עטיפה

אז החלטתי לעשות מעשה. לחפש תחביב, או לפחות סדנה קצרה, בנושא כלשהו. קפצו כל מיני הצעות. נגרות, בישול, כתיבה. כתיבה? הקבצים שוב הדהדו. לא, אני לא מסוגלת. סגרתי את המחשב וקמתי. אחרי שעתיים חזרתי, ובהחלטה של רגע שלחתי אי-מייל לכתובת שהופיעה, של הסופר אשכול נבו. בחזרה קיבלתי "אנא שלחי טקסט, עד 2,000 מילים." ישבתי, ביד רועדת, לחצתי.

הקובץ נפתח, ואחרי כמה דקות גם הלב. המילים חזרו אלי, מנחמות. מזכירות לי שלפעמים, כמו בסרטים, הטוב מתגבר על הרע. לפעמים, אחרי שנרגעת הסערה, צפים כל אותם רגעים אהובים של ביחד, של צחוק, שמחה, משפחה. גם דימונה חזרה, בעוצמה כפולה, באהבה. סלחנית כלפיי וכלפי הנטישה שלי. סיימתי לקרוא והתיישבתי לכתוב, בטבעיות שלא ידעתי שקיימת אצלי. שלחתי טקסט, התקבלתי לסדנא. גיליתי שאני מסוגלת, שמהמקום ההוא, מדימונה הקטנה, יכולים לצאת דברים גדולים. הערות הזלזול וחצאי החיוכים דירבנו אותי עוד יותר, חיזקו את לחיצת הכתף, את החיבוקים של אבא שלי, שפתאום קיבלו ממשות מחודשת.

שלש שנים מאז. שלש שנים שהכתיבה היא חלק מהחיים שלי, מביאה לי טוב, ורע, קושי ושמחה, גאווה משפחתית אבל גם רתיעה וקושי, מחברת אותי לשורשים שלי ולמה שאני, שהייתי בטוחה שכבר שכחתי. המילים שכתבתי בתום השבעה לא נכנסו אל הספר, אבל הן היו המילים החשובות באמת, הן מה שאיפשר לי לקום ולעשות את הצעד, הן מי שילדו את הדמויות שלי, את פינטו, את אופיר ואת גליה, את הספר הראשון שלי. והיום, כשאני מסתכלת אחורה אני מבינה שהאדם הזה, שכל כך פחדתי שיילך, לא עזב אותי לרגע. גרם לי לכתוב מילים שיצרו עולם, דאג שלא אוותר, שאתקדם קדימה, שאמצא את הייעוד שלי, או לפחות חלק ממנו, ושהוא, במובן הכי מופשט של המושג, איתי, כאן.

** הכותבת, אורטל חזות, הוציאה את ספרה בימים אלה 

פינטו שם פרטי הוא ספר  הביכורים של אורטל חזות בוגרת סדנאות הכתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי. חזות , 34 ילידת דימונה, עורכת דין בהכשרתה מצטיינת דיקן במנהל עסקים בבינתחומי ,הסופרת הראשונה מדימונה, פלפלית דברנית מעולה וצבעונית שוברת את כיפת הזכוכית  ומדברת ברומן רהוט ושובה לב על הקונפליקט  ובעיית הזהות של יוצאי הפריפריה בארץ על קיפוח עדתי וגיאוגרפי שקיים בישראל גם היום 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה