"אני אופטימית שחולה בסרטן השד"

מיכל מלמד כהן, במונולוג מרגש על צמיחה מתוך המחלה והקשיים, מציעה אופטימיות ואוזן קשבת לאחרות שזקוקות

18/04/2012
מערכת סלונה קבלו עדכונים ממערכת
  • RSS
» מיכל מלמד כהן

נתחיל בעובדות: גם אני חליתי בסרטן השד. גם אני. אובחנתי בחודש ינואר 2007, כחולה בסרטן שד גרורתי, ומאז אני מטופלת ללא הפסקה. כיום הגישה היא שסרטן בכלל וסרטן השד בפרט זו  מחלה כרונית שיש לטפל בה כל הזמן ולקוות שהטיפול יהיה יעיל לאורך זמן. כן, זמן הוא מילה קריטית. הטיפולים הם טיפולים במסגרת אשפוז יום, טיפול שמקבלים באינפוזיה לווריד, אווסטין, במקרה שלי.

אם הייתם מצפים ממני, לפני 5 שנים, שבמקביל להתמודדות עם המחלה, אהיה מאמנת אישית שעוזרת לאחרים להתמודד עם החיים - סביר להניח שהייתי צוחקת.

זה לא היה מתוכנן, אלא קרה במפתיע, כשבזמן הטיפולים נחשפתי לפעילויות "רוש מושיטה יד" למען חולים ומחלימים, שמתקיימת ביוזמת חברת התרופות רוש. מדובר בפעילויות מגוונות המתקיימות בכל רחבי הארץ, הניתנות לנו, החולים והמחלימים ללא תשלום. החל מ"סוף שבוע רגוע" וכלה בסדנאות פילאטיס ויוגה צחוק.

טעמה הנפלא של ההצלחה

לא האמנתי שאחת מהפעילויות הללו תשנה את מסלול חיי: במשך חודשיים השתתפתי עם חולי סרטן נוספים בסדנת אימון שנקראה "מתמודדים ביחד". את הסדנה העביר המאמן אלון קוטב מחברת תו"ת ופעם בשבוע, למשך שלוש שעות זכיתי ללמוד ולהכיר את עצמי כפי שטרם הכרתי. שלוש שעות של חוויה. במפגשים מצאתי את עצמי מביטה לתוך הנפש, נכנסת עמוק ללב ולרגש, מביעה את הרצונות והמאווים הכי כמוסים שלי, ומבטאת בקול רם את החששות והפחדים. ולא הייתי לבד, אלא עם קבוצה שלמה של חולים, שביחד למדנו לדרוש מעצמנו לנסות ולהעז, ולמדנו יחד עם זאת להוקיר על הניסיונות וההצלחות. למדנו והפנמנו שלא הכול מובן מאליו.

נראה כי חולי סרטן שמתמודדים עם מלחמת קיום יומיומית, הידיעה ששום דבר לא מובן מאליו, ברורה. אז זהו, שלא. גם את זה אנחנו למדנו. ועוד דבר חשוב: למדנו גם לחלום. למדנו איך שואפים להגיע למטרות שהיו שם לפני שחלינו, איך מעמידים לעצמנו יעדים ממשיים ואיך נוגעים בהצלחה. טעמנו את טעמה של ההצלחה.

והטעם נפלא, תאמינו לי.

"רציתי מישהי לדבר איתה על החיים בצל הסרטן"

כשחליתי, חיפשתי מישהי שאוכל לדבר אתה על סרטן שד גרורתי. מישהי שחוותה את אותן חוויות ושתוכל להקשיב לי ולייעץ לי מתוך הניסיון והאותנטיות שלה. חיפשתי ולא מצאתי. ידעתי שיבוא יום ואהיה אותה אחת שחיפשתי, עבור אחרות. מצאתי את עצמי לא פעם משוחחת עם אנשים חולים, נשים ברובן, על ההתמודדות עם שגרת החיים החדשה. החיים בצל הסרטן. שיחות שבמהלכן אני מקשיבה ומייעצת, תורמת מניסיוני כאם, כרעיה וכחברה. הסדנה פתחה בי שוב את הרצון שהיה חבוי בתוכי זמן רב וכמעט נבלע עקב הנסיבות - ללמוד. וכך, ביקשתי לרכוש כלים אימוניים ומקצועיים. בזכות הסדנה הצבתי לעצמי מטרה: נרשמתי ללימודים להכשרת מאמנים בחברת תו"ת .

כיום אני מאמנת אישית להתמודדות עם משברים בכלל ועם סרטן בפרט.  אני יודעת כמה קשה לראות את הנקודה הוורודה שעל הנייר השחור, את האור שנמצא בצל המחלה והטיפולים הקשים, כמה קשה להרים את הראש ובאמת להאמין בכך. אבל אני גם יודעת שזה אפשרי. ואני יכולה לעזור.

כל חיי אודה לאלו שהעניקו לי את האפשרות לתת ולזכור את יופיו של האור, גם אם קצת חשוך לפעמים.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה