אני אוהב/ת אותך כפי שאת/ה

האם הורים אוהבים את ילדיהם "במידה שווה"? הורים רבים מתחבטים בשאלות אלה, כאשר ישנם שטוענים שהם אוהבים את ילדיהם "בדיוק אותו הדבר" ואחרים טוענים שזה בלתי אפשרי.

30/08/2018
אורית רוזנבוים קבלו עדכונים מאורית
  • RSS

כשהיינו ילדים...

מה היו התחושות שלי, ההורה, כאשר הייתי ילד? האם הורינו התייחסו אל האחים "אותו הדבר"? האם הייתי ילד מועדף? אולי מופלה לרעה? "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ" כתב שאול טשרניחובסקי. החוויות שספג ההורה כילד בבית הוריו, השפיעו על העמדות שעיצב.

מטרת העל של כולנו היא להרגיש שייכים: להרגיש במיטבנו בשדות החברתיים בהם אנו חברים – בלי "אבל" בלי "חבל" ובלי תנאים. חלק מאיתנו זכו להרגיש שייכים במשפחת המוצא, וחלק – לא. כולנו חותרים כל חיינו להשגתה ולביסוסה של תחושת שייכות, המשולה לאוויר (פסיכולוגי) לנשימה.

כולנו רוצים להרגיש שייכים (צילום: שאטרסטוק / Olena Yakobchuk)

זיוית אברמסון, בספרה "לומדים זוגיות" מבחינה בין שלוש דרכים להשגת תחושת שייכות:

א. הדרך של המבורכים: נחלתם של מעטים, בני מזל. תקוותו של אדלר, כי כל הילדים יזכו להיות "מבורכים". בקבוצה הזו נמצאים אלה שהתקבלו ללא תנאי וללא ביקורת במשפחה.

ב. הדרך של האנכיסטים התלויים בהתגשמות תנאי שהמציאו בעצמם: ילדים רבים לא חשים שייכים במשפחה שלהם. הם מסיקים, כי קבלתם במשפחה היא קבלה "על תנאי", כפי שכותבת אברמסון: "אני, סתם כמו שאני, לא שווה, אין לי מקום, בכדי שאהיה בעל ערך צריך להתקיים איזה תנאי". ילדים אלה ממציאים לעצמם תנאי, שאם יתקיים – הם יוכלו להרגיש שייכים. תנאים, מסבירה אברמסון, נמצאים על ציר אנכי וכוללים מרכיב של השוואה לאחרים. פירוש הדבר שהגשמת התנאי היא לרוב על חשבון אחרים. אברמסון מסבירה: "כל תנאי כזה, כשהוא מתקיים, שם את ממציאו במקום מיוחד ומציב אותו, באופן כלשהו, מעל האחרים. הנה כמה דוגמאות:

אני שווה רק כשאני במרכז תשומת הלב וכולם ממוקדים בי.
אני שווה רק כשאני יותר חזק מאלה שסביבי.
אני שווה רק כשאני יותר טוב מאלה שסביבי.
אני שווה רק כשאני יודע יותר טוב מאלה שלצדי.
יש לי מקום רק כשכו-לם אוהבים אותי."

מתי אני שווה? (שאטרסטוק / Yuganov Konstantin)

ג. הרגשת השייכות נוצרת באופן עצמאי באמצעות תרומה חברתית: האדם הוא יצור בוחר. אלה שלא זכו להיות "מבורכים" יכולים לבסס את תחושת השייכות שלהם על שיתוף פעולה, ולא על תחרות. כותבת אברמסון: "הוא יכול להיות ממוקד בלתת, לא פחות מאשר בלקבל ולקחת. הוא יכול לא להתחרות אלא לשתף פעולה. כך הוא יכול בעצמו, להעלות בהדרגה את ההערכה העצמית שלו ולהרגיש (בצדק) שהוא נחוץ (הוא מביא תועלת), ולכן גם רצוי ומי יודע, אולי גם אהוב... מי שבוחר בדרך זו ראוי להערכה רבה... הוא לא קיבל שום דבר מן המוכן, אלא הוא עובד על זה בכוחות עצמו... לשיטה זו (להשגת הרגשת שייכות)... יתרון גדול על פני שיטת התנאים (הדרך השניה). כאן מושגת ההרגשה הטובה באופן עצמאי. כשמישהו מרגיש בעל ערך על בסיס העובדה שהוא תורם ... תחושת השייכות שלו לא תלויה באף אחד אחר, או בנסיבות אלא רק בו. לתרום הרי אפשר תמיד!"
אברמסון מציגה את שלוש הדרכים, וכותבת: "במציאות, כלומר בחיים, כל אחד מאתנו משיג לעצמו תחושת ערך באמצעות תמהיל של שלושתן. קצת - יש לכל אחד מההורים, קצת - אנכיות שדוחפת לתחרות וקצת - הבנה שאפשר גם אחרת וניסיון לעשות מעשים טובים. ההבדל הוא רק במינון היחסי של כל אחת מן הדרכים."

אני מזמינה כל הורה לבחון את התמהיל שלו: עד כמה "בורך", עד כמה הוא "אנכיסט" ועד כמה הוא "עושה זאת בעצמו". לתמהיל הזה, ולמודעות להרכבו הייחודי, תהיינה השלכות על הדרך בה נתנהג עם ילדינו.

והיום – כשאנחנו הורים לילדים

אנחנו הופכים להורים. האם אנחנו מאפשרים לכל ילדינו לחוש "מבורכים"? האם "לאהוב אותו הדבר" זו הדרך המקדמת את תחושת השייכות המיטבית של הילד? זהו נושא מאתגר לדיון, הן בקבוצות ההורים, הן בהדרכות הפרטניות והן במפגשים של אנשי מקצוע.

האם אנחנו מאמצים השקפת עולם אנכית – ועסוקים בשאלה "מי יותר"? מי נמצא מעל ומי מתחת? או שמא בחרנו לאמץ השקפת עולם אופקית – לפיה כל אדם מתפתח על ציר אופקי, ללא השוואה לאחרים?

אני מציעה לכל הורה, להכיר כל ילד כאדם בפני עצמו, ולהשתדל להיות ההורה הנכון ביותר עבורו. אם נאפשר לכל ילד להרגיש שהוא מתקבל כפי שהוא (לא בהשוואה לאחיו) נגביר את הסיכוי שיוכל לחוש "מבורך". לעומת זאת, אם אימצנו השקפת עולם אנכית, אנו עסוקים בהשוואות, ולכן עסוקים גם בשאלה – האם אנחנו אוהבים אותו הדבר? כאשר אנחנו מתעקשים לתת "אותו הדבר", כדי שהילדים ירגישו טוב, יתכן מאוד שהנתינה שלנו מתאימה לאחד הילדים, אך אינה מתאימה לאחיו. הכוונה היא טובה, אך המטרה אינה מושגת. יש ילד שרוצה ושמח לשמוע שני סיפורים לפני השינה. אחיו לא מעונין בסיפור לפני השינה – הוא רוצה "רק" חיבוק ארוך. היטיבה לתאר אמא לתאומים מתבגרים, בת ובן 16: "כשאני קונה חזיה לבת שלי, אני לא קונה גם לבן שלי. ואני מרגישה עם זה בסדר גמור".

חלק מההורים מספרים על אהבה זהה לילדים. בחרתי להביא ציטוטים של הורים, אשר מספרים על אהבה שונה לילדים השונים:

תרצה: "התברכתי בארבעה ילדים . כל אחד בדרכו נוכח בנשמה שלי בכל רגע, לכל אחד יש את המקום שלו וכל אחד מהם מרטיט אצלי מיתר אחר בלב. אין יותר ואין פחות, אין מועדף ואין אהוב יותר. זה פשוט אחר."

קארן: "אני מאוד אוהבת את שלושת ילדיי אבל ממש לא אותו הדבר. לא כי אוהבת אחד יותר ואת השני פחות, פשוט כי האהבה לכל אחד מהם שונה מאוד אך עוצמתית באותה המידה.
זה מתחיל בראשונה שנולדה ולא הפסקתי למלמל לעצמי שאני אמא, השניה שהדהימה אותי איך יצא לי "בעל קטן" מהגוף והשלישי שהתעלפתי ממנו על היותו בן אחרי שתי בנות. לא הבנתי איך אפשר כל פעם לאהוב עוד ילד, איך יש מקום ומהר מאוד אחרי הלידות הבנתי שהלב מתרחב וכל אחד מוצא את החלק שלו בלב
שלי. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו ובכל התמודדות ואתגרים שיש לי איתם אני לומדת עוד ועוד על עצמי."

אימא ובת (שאטרסטוק / Kinga)

בלהה: " אוהבת בעומק שאי אפשר להסביר במילים את כל אחד מארבעת ילדינו. אוהבת כל אחד באופן שונה ומתחברת למשהו אחר בכל אחד מהם. כל אחד מהם מוציא ממני משהו אחר. אהבה שרק גודלת ומתעצמת כל יום מאז שנעשיתי אמא לפני יותר מ 27 שנים .מה שמשמח הוא שהם אומרים כמה הם מרגישים ויודעים שהם אהובים ".

שירה: "מודה, אני אוהבת את ילדיי עד מאוד, אבל יש ילד אחד שנוגע בי אחרת. אני חושבת שמה שחשוב זה להבין שזה טבעי. זה לא שאני אוהבת יותר, זה פשוט שמשהו בו (ברור לי מה) מצליח לגעת בנימי נפשי. מודעות ובחירה זו הדרך לנהל את הרגשות שלנו,  באופן אישי מנסה להימנע מחסות יתר"

ענת: "אהבה עבורי זה לא דבר מדיד, אין יותר פחות או אחרת. אני פשוט אוהבת. בתפיסת עולמי אין מקום להשוואות באהבה. הדבר המיוחד בעניי באהבת הורה לילדיו זאת העבודה שאנחנו אוהבים אותם מעצם היותם הם, מעצם היותם שלנו."

רוני: " אוהבת את שניהם כל יום אחרת. פעם את זה ככה ואת זו ככה ופעם את זו ככה ואת זה ככה. בכל מקרה אוהבת את שניהם אהבה גדולה שאינה תלויה בדבר. את הבכור אוהבת יותר זמן. זה בטוח."

שירי: " אוהבת אהבה כנה ואמיתית את ארבעתם. מוכנה להפוך עולמות עבורם. אהבה נקייה ולא תלויה בדבר.  אבל האהבה לכל אחד היא שונה בעוצמות, בתדירות. היא מכבדת את היכולת של כל אחד מהם לקבל את אהבה ממני .אם יש ילד רגיש שאהבה מוחצת מפריעה לו, אכבד ואתן לו את המרחק. הוא יקבל זאת בדרך אחרת."

"אין אהבה אחת כחברתה, כפי שאין אדם כאדם" כתבה עידית ברק. לתת "אותו דבר" ו"לאהוב אותו דבר" – זה קל: ההורה מרוכז בעצמו – זו הנתינה שלי, זו האהבה שלי. (לקחתי את אחיך לסרט, עכשיו אני לוקח אותך לסרט, ומביע את אהבתי הרבה והשווה). במקום להיות עסוקים ב"לאהוב אותו הדבר" – ולמדוד כמה אהבה הפגנו כלפי כל ילד, הצעתי היא לספר לכל ילד מה אנו אוהבים בו, להתפעל מכל ילד מהדברים המעוררים בנו התפעלות, לאהוב כל ילד בדרך הייחודית המתאימה לו. לתת בדרך המדוייקת והייחודית המתאימה לילד, נתינה שמאפשרת לילד להרגיש מורגש ומשמעותי. נתינה מוכוונת אישית מחייבת את ההורה להיות ממוקד בצרכים, ההעדפות והרצונות של הילד, ולא בצורך או הרצון שלו עצמו (לתת אותו דבר). נתינה מותאמת אישית דורשת מההורה להכיר היטב כל ילד, כך שיוכל לתת מענה מדויק (ואחר, מותאם) לצרכיו. זהו, בעיני, האתגר האמיתי.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה