אנחנו בעיצומה של מלחמת תרבות

"אני מניחה שאם קוטלר היה שר התרבות הוא לא היה מעלה בדעתו להשמיע את דבריו. אבל כיוצר? כאמן? כאיש פרטי? זה בדיוק תפקידו: להטיל ספק, לעורר למחשבה, להשמיע ביקורת" - רונית הבר על סערת רגב-קוטלר

15/06/2015
רונית הבר קבלו עדכונים מרונית
  • RSS

מלחמת תרבות (צילום: מערכת סלונה)

הרקורד הציבורי של מירי רגב לא נשען על פעילות תרבותית ענפה. לא משום כך היא מונתה לשרת התרבות. היא יודעת זאת, הציבור יודע זאת, גם בנימין נתניהו, שמינה אותה לתפקיד, יודע זאת. רגב מונתה לתפקידה משום שהיטיבה לפלס את דרכה בפוליטיקה הישראלית. בתחום הזה חושיה מחודדים במיוחד. היא יודעת מה הביא אותה, מה איפשר אותה ואין שום סיבה שתסטה עכשיו, לאחר שהגיעה, מדרכה.

התבטאויותיהם של יאיר גרבוז, ענת וקסמן ועודד קוטלר אמש, רק עוזרות לרגב לפלס את דרכה. אין שמץ של סיכוי שהיא תפספס אותן, שלא תדע להפיק מהן את המקסימום. מובן שקוטלר הפך מיד ל"בעיה" - הוא שיחק לידיה. היא כינתה את התבטאויותיו "מכוערות", "חשוכות תרבותית" ו"מתנשאות".

התבטאויותיו של קוטלר אכן נשמעות כאלה כי הן התבטאויות ש"במדינה מתוקנת", כפי שנהוג לומר, בן תרבות לא מרשה לעצמו. וחבל, כי נאמרו גם דברים רבים ענייניים ובעלי טעם בכנס האמנים שהתקיים אתמול. דברים שייעלמו, לא יצוטטו, לא יתקבעו בשום תודעה, כי השיחה כבר הוסטה.

אבל קוטלר הוא לא העניין; הוא אמן, יוצר ואיש פרטי. הוא לא איש ציבור ואין לו כל מחוייבות להליכות נאות ולנימוסים תקינים. אני מניחה שאם קוטלר היה שר התרבות הוא לא היה מעלה בדעתו להשמיע את דבריו. אבל כיוצר? כאמן? כאיש פרטי? זה בדיוק תפקידו: להטיל ספק, לעורר למחשבה, להשמיע ביקורת, לשים בפנינו את מראת המציאות הלא נעימה ולחולל פרובוקציות אם צריך. הסגנון שלו הוא עניינו האישי, כל עוד הוא נושא במחיר. כמו עמיר בניון מהצד השני - אל תקנו כרטיסים להופעות שלו, אבל אל תגעו בזכויותיו.

על אף שיש מאחורי הליכוד קרוב ל-40 שנות שלטון היתה פה תמיד עשייה תרבותית ענפה, גם ביקורתית ופוליטית, ומעולם לא התרחש כאן דיכוי תרבותי. כעת, בתוקף שליטתם האבסולוטית ורבת השנים, מבקשים הנבחרים מטעמו למהול בתרבות ובחינוך קצת אידיאולוגיה. לא אידיאולוגיה, פוליטיקה. לא פוליטיקה במובן של השקפת עולם פוליטית סדורה ומנומקת -  פוליטיקה במובן הכי צר, הכי קטן, הכי כוחני ותגרני. יש סיכוי שתחת רגב ובנט התערוכה הפוליטית של דוד ריב שהוצגה במוזיאון תל אביב רק לפני שנה לא היתה נאצרת, סדרת "שומרי הסף" לא היתה נוצרת.

מחנה ה-"20 מנדטים" מתחיל להתרגל למעמדו כמיעוט. הוא מאמץ דפוסי התנהגות מתונים, מכילים, מבינים והישרדותיים. הוא יודע מאיפה מגיעים הלחם והחמאה, מתאים את דפוסי ההתנהגות ואת אופן המחאה שלו ובעיקר שומר על אופטימיות וחיוביות. כי לראות חיובי זה הבון טון וגם פחות מזיק לעור הפנים.

אבל אם היו ל"מחנה ה-20" עוד ספקות באה שרת התרבות ופיזרה אותם כשאמרה:
"אתם מיעוט, אנחנו הרוב, אתם אוכלים מהיד שלנו אז תתנהגו בהתאם. את זה אתם יכולים ואת זה לא. זה מקובל עלינו וזה לא". והיא אומרת עוד משהו בסאבטקסט: כאן גרים יהודים דתיים לאומיים ופטריוטים. אם נשאר קצת מקום אז גם דמוקרטיים, אבל לא בהכרח. אז בבקשה, תתאימו את התכנים שלכם למציאות הזו כי אחרת לא תקבלו שקל.

רגב התנפלה באיומים על תיאטרון אלמינא הקטן של נורמן עיסא וגדעונה רז. ראבאק, תאטרון ילדים! לא היתה בעיה עם תכנים שהתאטרון מעלה, היתה בעיה עם מחאה פוליטית קטנה ולא מזיקה של מנהלו - נורמן עיסא. אחרי הרבה שנים שהתאים את העשייה התרבותית שלו למה שהציבוריות הישראלית יכולה להכיל, עיסא ביקש לנקוט עמדה ולא להופיע בהתנחלויות במסגרת תאטרון חיפה. יש לו עמדה פוליטית שלא מתיישבת עם מדיניות ממשלתו והוא מבקש לבטא אותה. אז הוא הניף שלט קטן, זה הכל. הוא הרי לא התנקש בראש ממשלה ככל שידוע לי.

מחנה ה- "30 מנדטים" מעניק למחנה האחר שיעור בכוחנות ובתאוות שלטון, כשהכלל הוא "כדי לנצח לא לוקחים שבויים". אם לא רוצים לההרג על מזבח השלטון, אם זה לא נימוסי לההרג, אז אין ברירה אלא להיות תלויים בהקצבות שמירי רגב תיאות להקצות בכפוף להתנהגות נאותה.

זה בדיוק הדפוס שקוטלר ביקש לנפץ. זו מלחמה, הוא אמר. מלחמת תרבות.

.

וקצת על ההתאהבויות שלנו בהתבטאויות למיניהן מתוך המופע "מיומנו של ישראלי שפוי" בכיכוב יוסי בנאי ז"ל:

.

.

.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה