אנו כותבים את סיפור חיינו כל יום

הסיפור שלנו נכתב בהתאם להתנהגות שלנו ולפעולות שלנו. אנו לא צריכים לחכות ליום בו נעבור מהעולם כדי שידברו עלינו ויספרו כמה נפלאים או לא היינו

22/11/2018
עומר המעגן-אסף קבלו עדכונים מעומר
  • RSS

בפוסטים שלי אני כותב בעיקר על עצמי, אך מכיוון שחיי משולבים בחייהם של אחרים ולא לכולם נוחה החשיפה והפתיחות כמו לי, אני מקבל תגובות שהן לא תמיד נוחות. אני מקבל את התגובות, מפנים אותן ומתאים את הכתוב. יש ב NLP (תכנות נוירולוגי לשוני, או חיווט מוחי באמצעות שפה)  את המושג "אקולוגיה", התאמה של הפעולה לסביבה הפנימית או החיצונית של האדם. כאשר יש התנגדות מהסביבה בין  אם הפנימית או החיצונית, הפעולה הופכת ללא אפקטיבית ואז התוצאה אינה מיטבית. לכן כאשר אני כותב או מעדכן את שכתבתי, אני נדרש לשואל את עצמי את השאלה "כיצד עלי לכתוב כדי שגם הסביבה החיצונית שלי וגם אני נהיה מרוצים מהתוצר הסופי". אני לא תמיד מצליח בפעם הראשונה, אבל כאשר התוצאה הסופית אקולוגית, אני יודע שהגעתי לתוצר הסופי. שזהו הפוסט הנכון.

 הפוסט הנוכחי מהדד בראשי כבר מספר שבועות. אני כותב אותו ומוחק, כותב ומשנה. אני בפועל כותב את הסיפור שלי פה לעיני כל מי שרוצה לקרוא. אני חושף את עצמי באופן מלא על הטוב והטוב פחות. נשאלת השאלה למה פה, למה בפרהסיה. כתוב במחברת, שם אותה במגירה ותתקדם. למה החשיפה הזאת?

עומר המעגן אסף צילום אלבום פרטי

לדעתי אני כותב ומפרסם את התוכן לעיני הקוראים כי אני מאמין שהגענו לעולם הזה במטרה מסוימת. אני מאמין שיש משמעות למעשים שלנו ושאנו כותבים את סיפור חיינו כל יום, כל היום. הסיפור שלנו נכתב בהתאם להתנהגות שלנו ולפעולות שלנו. אנו לא צריכים לחכות ליום בו נעבור מהעולם כדי שידברו עלינו ויספרו כמה נפלאים או לא היינו. אנו צריכים לפעול כאן ועכשיו כדי שכבר היום נהיה נפלאים וטובים.

אשתף אתכם בסיפור רלוונטי אודותיי שהתחולל לפי כעשור לאחר שנפרדתי מאשתי הראשונה. באחד הערבים נסעתי עם ילדי הקטנים דאז להורי לארוחת ערב. בסוף הארוחה העמסתי את הקטנים על הגיפ הישן שהיה לי אז ונסענו חזרה לאודים. בדרך על כביש החוף, קצת אחרי שפיים לדעתי, בדיוק מספר שניות לפני שהגענו, ארעה תאונה ורכב עמד מעוך באמצע בכביש. היה חושך מסביב למעט אורות הרכב המעוך וסוג של שקט של מוות. ראיתי את הרכב, ולמרות שהייתי לבד עם ילדי הקטנים, עצרתי את הגיפ בשולי הדרך כ-200 מטר מהתאונה. יצאתי מהגיפ, לקחתי את המטף, בקשתי מילדי לחכות לי ורצתי אל הרכב. כשהגעתי אל הרכב, המראה היה קצת מפחיד, זגוגיות הרכב היו שבורות, דלק זרם על הכביש ועשן יצא מהמנוע. באופן אינסטינקטיבי כיביתי את האש מהמנוע באמצעות המטף, בדקתי שהנהגת נושמת בין שברי הזכוכיות וכרית האוויר והזמנתי אמבולנס ומשטרה. כאשר אלו הגיעו חזרתי לגיפ ונסענו הביתה. ילדי היו בהיסטריה מוחלטת.

מרגרט אטווד צילום מסך

לפני שבועיים יצאתי לארוחת ערב עם ילדי שבינתיים הפכו לילדי הגדולים. בדרך הביתה על כביש החוף פתאום הם התחילו לדבר על האירוע שקרה לפני 10 שנים ואיך שעצרנו, ורצתי לעזור והם בכו. הם סיפרו לי שמישהי נגשה אליהם לגיפ והרגיעה אותם ואמרה להם שאבא שלהם גיבור. אני לא ידעתי על אותה גברת, אבל הסיפור שנחקק בזיכרון של ילדי הוא שאבא שלהם גיבור. גם אם אני לא, זה הסיפור שהם זוכרים. זה אמנם אירוע קצת קיצוני, אבל יכולתי באותה פשטות להסביר לעצמי שאני עם שני ילדים באוטו ויהיה מי שיעצור לעזור. המעשים שלנו הם הסיפור האמיתי שלנו. זאת הכתיבה האמיתית שלנו. אנו כותבים את הסיפור של עצמנו, כל יום, כל היום, ע"י הפעולות שלנו.

** הכותב הוא עומר המעגן-אסף




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה