אמנון ז’קונט: האישה שאיתי

הסופר והעורך אמנון ז’קונט אוהב בעיקר לכתוב על עולמן המרתק של נשים. בטור מיוחד לסלונה הוא מספר על הנשים שגידלו אותו, על זו שחיה איתו ועל האישה הפנימית שבו

09/03/2014
אמנון ז'קונט קבלו עדכונים מאמנון ז'קונט
  • בדואר
  • RSS
» כריכת הספר החדש של אמנון ז'קונט

בשלושים ומשהו שנותיי כסופר כתבתי כמה דמויות של נשים. אני אוהב לכתוב נשים. קל לכתוב אותן יותר מאשר גברים. הן משוכללות יותר מבחינה רגשית, עולמן הפנימי מורכב יותר והדינמיקה שמתרחשת בו מרתקת אותי. בעצם, כשאני חושב על כך, גם הגברים שאותם כתבתי היו בעצם נשים בתחפושת: רגישים עד לאחרון נימי הנפש, נקשרים, מתלבטים ובעיקר מדברים.

מאיפה באו כל הדמויות הללו? היום אני יודע שמקורם באישה שאיתי.

היא נולדה ביום בו נולדתי אני, ובמשך תקופה ארוכה לא ידעתי על קיומה, למרות שכבר הייתה בתוכי, מעצבת ומפעילה את עולמי הרגשי. את רגע ההתנערות ממנה, נחלתו של כל גבר בן שלוש או ארבע או חמש שמתחיל לשנוא בנות – החמצתי, אולי משום שעד גיל שתים עשרה בערך גודלתי לסירוגין בידי שלוש נשים דעתניות, בעלות עוצמה ויצירתיות, כל אחת בדרכה: אמי, סבתי ודודתי, שהיו לי מדריכות, מנהלות וגם מודל לחקוי.

שיחות עם בנות

לא היו לי חברים בנים, כלומר: היו, וגם שיחקנו יחד במשחקי בנים, בנינו, הרסנו, צעקנו, השתוללנו ובכיתה ח’ שיפצנו אופנוע ישן, תלינו עליו לוחיות רישוי שהסרנו מעל קטנוע חונה ונסענו בקול רעם הלוך ושוב בשכונה. היו לנו מקומות מפגש נסתרים ומסעות אל רחוב הירקון ‘לראות זונות’. ערכנו תחרויות השתנה ופלטנו נפיחות לשעשוע. השתתפתי בכל אלה משום שהייתי שם וזו הייתה ההתנהגות המקובלת, אבל בתוכי כמהתי לעולם אחר, של אהבה, של קירבה ושל שאר רוח.

את אלה מצאתי אצל הבנות. איתן נקשרו החברויות האמיתיות, חברויות הנפש. כילד רגשן, הרומנטיקה שחשתי בגיל שמונה ותשע ועשר התבטאה בריקודים (“בן לוקח בת”, זוכרים?), במשחקי חברה מטלטלים (“אמת או חובה”) אך בעיקר בדיבורים. המון דיבורים. בתקופה בה היו נהוג לבטא משיכה אל בת במשיכת-צמות, משיכתי אל בנות הכיתה והשכונה הובילה לשיחות על אהבה, על קירבה, על רגשות, על חששות, על ספרים שקראנו ובכלל, על החיים.

הצורך בקשר משמעותי עם אישה

בגיל שתים-עשרה בערך גיליתי את המין, שהעיר בי מתקפה עזה, כמעט בלתי נשלטת, של יצרים. אחרי כמה תקלות למדתי שכשאי אפשר להגיע לפורקן עם חַברה – אפשר לפחות לדבר על כך. גילוי הלב והפתיחות הרגשית הוכיחו את עצמם. בשנות בית הספר התיכון היו לי כמה אהבות ורק מעט קשרים מיניים חולפים. אולי הייתה זאת התקופה (שנות הששים של המאה העשרים) שהכתיבה חיבור בין מין להתאהבות, ואולי הצורך שלי, שעוד לא יכולתי לזהות אותו, בקשרים שיהיו משמעותיים ויחרגו אל מעבר למגע הגופני או המיני.

ההנחה האחרונה הוכחה בשנים הבאות, כששרתתי בצבא ואחר כך גם במסגרת בטחונית שחייבה נסיעות רבות לחו”ל. מצאתי את עצמי מנסה לצקת משמעות אפילו במין מזדמן, בפינה נידחת של העולם. זו הייתה תחילתה של ההבנה שילדותי לא הייתה אלא מפעל הטבעה גדול של הוויה נשית, שיצר בנפשי צורך מתמיד בקשר משמעותי עם אישה. לא כל אישה. שלוש הנשים שגידלו אותי השאירו בי את חותמן, לטוב ולרע. וכפי שביקשתי נשים חושבות, יפות, מודעות ומדברות – נרתעתי גם מקווים פחות אידיאלים שזכרתי בהן, וברחתי מפניהן של נשים שהיו קוקטיות במופגן, פתייניות ובעיקר – מניפולטיביות.

קשרים מחוץ לבית

והיו גם תקופות שבהן השתלט עלי הגבר, ומצאתי את עצמי נמשך אל נשים מסוג אחר, כאלה שאוהבות את החיים הטובים והפשוטים, שמעדיפות את המחשבות הלא מעמיקות והלא מסובכות, ובקיצור: שונאות לחפור. נסיבות חיים מסוימות הובילו לכך שנישאתי לאשה כזאת, ועם חלוף כמה שנים מצאתי את עצמי כלוא, אומלל, באושר ביתי משמים שגברים רבים היו אולי מברכים עליו, אך אותי פשוט לא סיפק. כדי להתקיים, חייתי במין שסע בין הגבר שבי, שתפקד היטב בעולם האמיתי, התפתח ועשה חיל וכסף לשמחת לב אשתו, ובין האישה שפעמה בתוכי ופשוט לא יכלה לוותר על קצת שאר רוח, מעט העמקה, קמצוץ של יחסים משמעותיים.

התסכול והכמיהה מצאו לעצמם פורקן בהרבה קשרים מחוץ לבית. התנאים לא איפשרו אהבה של ממש, וגם לא קשר עמוק. אך הצורך בשני אלה התבטא באהבה לירית שחשתי אל גופן של הנשים שעמן הייתי. אהבתי את משולשי השיער שבשיפולי בטניהן, את הפלומה הדקיקה שעל העורף והגב, את התקמרות החזה ואת קו הלסת. כל אלה היו סממנים שזכרתי משלוש אמהותיי. “האם אני אדיפלי?” שאלתי פעם אישה חכמה אחת. היא צחקה: “כולנו ניזונים מזכרונות אדיפלים”, אמרה, “ואתה פשוט סובל מתת תזונה”.

אהבת חיי

ואז התחלתי לכתוב. ספרי הראשון, “פסק זמן”, הוא משא של כמיהה אל אהבה מן הסוג שאותו חיפשתי תמיד. גיבורו רוקם רומן חד צדדי בנסיבות בלתי אפשריות. האישה שהוא אוהב נוטשת אותו וגם נסיונו לשחזר את הרומן עם אישה אחרת – לא עולה יפה. בניגוד לגורלו של גיבור הספר – אני דווקא מצאתי בשנה בה יצא לאור את אהבת חיי, שכאילו נגזרה על פי מידותי: יצרית מאוד, סוערת, חכמה, רגשנית וקומוניקטיבית.

גם בספר השני התאהב הגיבור באישה שאותה לא יוכל להשיג. מן המקום שבו נמצאתי ובו ידעתי אהבה שלמה ואמיתית, יכולתי להתבונן בשני גיבוריי ולתהות: מי האישה שאותה הם רוצים כל כך למצוא ולאהוב?

באחד הימים, כשהבטתי בציורו הנודע של קורבה “מקורו של העולם”, הבנתי הכול: האישה שאליה אני כמה היא האני הפנימי שלי, הגרעין הפגיע, בעל הרגשות העמוקים, זה שכל חיי הקפדתי להתרחק ממנו על ידי דבקות בהתנהגויות שהיו בעיניי גבריות.

מאותו יום, לא הייתי עוד שסוע. ברגע שהכרתי בגרעין הנשי שבי, המרכיב הגברי התיישב בדיוק במקומות הנכונים. הוא הזין את המשיגנות העצומה שאיפיינה אותי תמיד, סיפק את התוקפנות שנחוצה כדי לשרוד בעולם, ולפעמים גם את היכולת לא לחוש חמלה, כשהדבר היה מנוגד לאינטרסים שלי. הגיבורים שלי היו מאז שלמים יותר, ושתי הנשים הבאות שכתבתי – דפני ב’מלכודת דבש’, ואביגיל – היו ביטוי מדוייק של הגרעין האישיותי שלי.

קליפה קשה וגרעין רך

ובכן, מי היא אביגיל? אני הוא אביגיל. זקוק לאהבה, לקירבה ולמגע גופני, וגם סקרן, ממוקד מטרה ומסוגל לתוקפנות ואפילו לדורסנות כשהדבר מתחייב. בתחילת הספר, בנה של אביגיל נרצח. השילוב של פגיעות רבה עם הקשיחות שיצרה בה ההתחככות בקצה החד של החיים הופך את אביגיל לנוקמת עזה במיוחד. כל אדם היה חש פגיעה עצומה אילו בנו או בתו היו נרצחים, אבל אצל אביגיל התחושות עוברות העצמה מהדהדת: היא חשה שעולמה רוסק ושחייה חוללו במידה כזאת שהיא מפסיקה להאמין בהם. על אף העובדה שהיא חיה בעולם של גברים, ושהגברים הללו לא מוכנים לספק תשובות לשאלות הנוקבות שהיא מעלה, היא אינה מוותרת.

הגרעין הנשי, הרך שבה, מתקשח ככל שהיא מתקדמת במסעה אל האמת שתחולל בה אמונה מחודשת ביכולתה לשלוט בחייה. החיבור בין גרעין רך ומתמסר ובין קליפה קשה שגם מסוגלת להצמיח קוצים – הוא המאפיין את סוג האישה שאני אוהב ו… כן, אין טעם להכחיש: הוא גם אני.

*****

אביגיל (הוצאת כתר), ספרו העשירי של אמנון ז’קונט, היסטוריון ומבכירי סופרי המתח בישראל, הוא רומן בלשי המתרחש בתקופת המקרא ומצטיין בעלילה מותחת אבל גם במבט רענן על זמן היסטורי מורכב ומרתק.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה