"אמא, אני רוצה לתרום את השיער שלי"

"לאמא יש סרטן" הוא משפט שלא קל לשמוע, בטח כשאת בת שמונה. דניאל, הבת של קירה דורון החליטה בצעד אמיץ ובוגר לתרום את שיערה הארוך לחולות סרטן

18/03/2012
קירה דורון קבלו עדכונים מקירה
  • RSS
» קירה דורון

בתור הורים אנחנו תמיד רוצים את הטוב בשביל הילדים שלנו, רוצים לחנך אותם טוב, רוצים להגן עליהם מכל הרוע שיש מסביבם ולעטוף אותם בצמר גפן עדין ונעים. אך מה קורה כשהעולם שלנו, כהורים, הופך להיות בלתי יציב? איך אנחנו יכולים אז להגן על הילדים שלנו?

יש אנשים שמעדיפים לשמור בסודיות מוחלטת את מחלתם מילדיהם. לנסות אולי להגן על התמימות של הילד. לדעתי, זה משאיר חוסר ודאות ושאלות ללא תשובות. חוסר הידע עלול להכניס את הילד לסטרס, ולכן ביום של הגילוי החלטנו לשתף את בתנו הגדולה.
אני חיכיתי בבית, אופק הקטן עדיין היה בגן, ובעלי נסע להביא את דניאל, שאז הייתה בת שבע וחצי.

בעלי שוחח איתה בתוך הרכב והסביר לה שלאמא יש סרטן. אנחנו כרגע לא יודעים מה זה אומר, ואיזה טיפולים אני אעבור,יהיו ימים שלאמא יהיה קשה, היא לא תרגיש טוב ומעכשיו אנחנו נצטרך עזרה. דניאל מעולם לא הכירה אדם חולה סרטן לפני כן, ומבחינתה ידעה כי סרטן שווה למוות. ובשלושה הימים הראשונים היא כלל לא ידעה כיצד לפנות אליה או לדבר איתי, וכל מה שאלה זה "מה שלומך?", דניאל היא ילדה שלא שותקת לרגע, תמיד יש לה מה לומר, תמיד היא מתווכחת ואומרת דעה, ובמשך שלושה ימים היא לא הוציאה כמעט מילה מפיה.

דניאל לא בכתה, חוסר הבכי שלה הדאיג אותנו לא מעט, היא הפכה להיות רובוט אשר מביא לי כל הזמן מים לשתות, מטפלת בשקט באחיה הקטן, ובקושי מתקרבת אל חדרי.
קבענו לה תור אצל פסיכולוג ילדים, אבל בשביל התור נאלצנו לחכות כחודש וחצי.
מכיוון שמהלידה שלה אנחנו התייחסנו אליה כאל בוגרת, שוחחנו איתה בגובה העיניים, והכול היה פתוח, ישיר וכנה, כך גם דניאל התנהגה כלפי הסובבים אותה, וביום למחרת כבר דניאל הודיעה בכיתתה על מצבי. התלמידים העלו הרבה שאלות, מה זה אומר? האם היא תהיה יתומה? כיצד זה ישפיע על דניאל עצמה? ובימים הראשונים הם סיפקו לדניאל הרבה תמיכה ואהדה. עד שחברתה הטובה אמרה לה שהיא מאוד מתנצלת, אך אסור לה להיות יותר חברה שלה כי אמא שלה חולה.
חמישה ימים מהגילוי וסוף סוף דניאל נשברה ובכתה. בכי כואב, בכי עצוב, בכי שהגיע מבפנים על כל הרע... על כל מה שאנחנו, בתור הורים, ניסינו להגן עליה. והכאב שלי בתור אמא היה כפול, שכן, גם אינני יודעת מה אוכל לתת עוד לבתי, וגם בגללי היא נפגעת.
אני לא הסכמתי לזה, והחלטנו להלחם, להודיע למורה ולאמא של אותה חברה, לא לשתוק, ואף לענות על השאלות של התלמידים.
שיתפנו את דניאל בכל ההליכים שעברתי, מתי יש פגישה אצל הרופאה, איזה תרופות היא נותנת ואיזה תופעות לוואי אני עלולה לקבל איתן. כשעברתי את ההקרנות, באחת הפעמים החלטנו להביא את דניאל איתנו לבית החולים. הבניין עצמו חדש, ולכן הכל עדיין מבריק ונקי, האוירה נעימה וקלילה, ירדנו אל הקומה של ההקרנות, ושם חיכה לנו חדר קטן וחמוד מלא במשחקים לילדים, שני מחשבים, טלוויזיה גדולה וספרים בשפע. הייתה שם במקרה עוד ילדה בגילה של דניאל, ומיד הן התחברו ביניהן ושיחקו. מהר מאוד דניאל שכחה את מהות המקום ובית החולים כבר לא הפחיד אותה כל כך.

"רעל סוסים"

ההקרנות עוברות מהר. טיפול של כעשר דקות לכל היותר. וגם הידיעה הזאת סיפקה לדניאל רוגע נפשי.
אופק שהיה בן שנתיים וחצי, נראה שמכיר רק את זה, וזה לא נראה לו מוזר. אין צורך להסביר והוא מקבל את הכל כחלק מחייו.

אופק ודניאל

לקראת ראש השנה לא הרגשתי טוב. האור בלתי נסבל, אני לא מפסיקה להקיא וטיפת רעש נשמעת לי כצלצולים רועמים. אני מנסה לקום ולא יכולה. ואין לכך הסברים. אחרי שהיינו מספר פעמים במיון, החליטו לאשפז אותי למשך שבועיים. שבועיים לילידי הקטנטנים אין אמא. שבועיים שהם עוברים מחברים לדודים, אל סבים וסבתות, ושום דבר לא ידוע. אני לא מצליחה להתאושש. מדברים על הקרנות לראש. זה כבר סיפור מסובך יותר. יש בזה יותר סיכונים. והשיער... השיער הבלונדיני והגולש עומד ליפול.

העמיסו אותי בתרופות, קראתי להן "רעל סוסים", כי כמות הנרקוטי והמורפיום יכול היה להפיל סוס ממוצע. ואחרי שבועיים הצלחתי להתאושש. ללא הקרנות.ובכל אופן, השאלה על השיער נשארה עומדת. פאה עולה כל כך הרבה כסף. אך לא אוכל ללכת עם קרחת, לא אוכל גם לעשות זאת לילדי ואני בעצמי לא מעוניינת במראה הזאת. מצאתי עמותה נפלאה שמספקת פאות בחינם לחולי סרטן בתקופת המחלה.סיפרתי על זה במשפחה שלי, וידעתי שאם אצטרך יש לי לאן לפנות.

שנה אחרי ואני עם השיער שלי, לא נשר לי, הטיפולים שלי לא גרמו לי לאבד את השיער.
דניאל שהייתה חשופה אל החולים הרבים, בין אם הם אנשים בגילי או ילדות בגילה, ראתה כמה חשוב להם השיער. שערה של דניאל הגיע עד לישבנה, והיא אמרה לי "אמא, אני רוצה להסתפר. אני רוצה להסתפר קצר ולתרום את השיער שלי לחולים". "דניאל, את בטוחה?" שאלתי אותה המומה לחלוטין. "כן אמא, קצת נמאס לי מהשיער, ויש כאלו שזקוקות לו יותר ממני", דמעות הטביעו את עיניי ונחנקתי בתוך תוכי מגאווה ומכאב. ילדה בת שמונה לא צריכה לחיות בידיעות כאלו. נתתי לה עוד חודשיים להיות בטוחה במהלך הזה. אך היא הייתה החלטית. הרמתי טלפון לספר אלי בן זיקרי, אשר מתנדב במספר בתי חולים בארץ. הוא מספר בחינם אנשים אשר מוכנים לתרום את שיערם, ואת הפאות שהוא מכין, נותן אותן תמורה לפיקדון מגוחך לחולות. הגענו אליו לבית החולים, אלי עשה לנו סיור ברחבי בית החולים, הכיר לנו את סגן המנהל, הדוברת של בית החולים, צוות האחיות האונקולוגי, העו"ס וניהלנו שיחה קצרה עם חולה שקיבלה לא מזמן פאה מאלי.

לבסוף הגענו אליו למספרה ודניאל התיישבה בכיסא. אלי שאל אותה עד היכן היא רוצה להסתפר. דניאל ענתה לו עד הכתפיים. אלי אמר לה שזה הרבה אך זה לא משאיר לו הרבה בשביל פאה.
באותה נשימה דניאל ענתה לו, "אם זה כך, אני מסכימה שתגזור יותר קצר, עד האוזניים, שיהיה לך מספיק". הספר הביט אליי, אני רק שתקתי והתגאתי.
שוב המחשבות עלו בראשי: האם ילדיי איבדו את תקופת הילדות שלהם? האם הם התבגרו מהר מדי? האם יכולתי למנוע משהו? האם עשיתי את המעשה הנכון בכך ששיתפתי אותם בכל?
הבנתי שאין תשובות לשאלותי, את הנעשה אין להשיב והדבר היחיד שאני יודעת זה שלדניאל ולאופק תמיד תהיה אמא חולת סרטן וכולנו נצטרך להתמודד עם זה.

>> לפייסבוק של קירה

סייעה בהכנת הכתבה: גלי מאיר




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה