אמא, אם אמות, קחו אליכם את שוגי

דפנה אור פוקס חולה בסרטן השד. היא מפחדת למות, אבל לא מפחדת לכתוב על זה. במונולוג אמיץ וקורע לב היא משתפת בחרדות, וגם מצליחה להישאר אופטימית ומעוררת השראה

14/10/2012
דפנה אור פוקס קבלו עדכונים מדפנה אור פוקס
  • בדואר
  • RSS
» דפנה אור פוקס

יכול להיות שלא אגיע לגיל 50. יכול להיות שלא אגיע לגיל 48 או 47. אבל אני מקווה להגיע לגיל 104.

אפילו לגיל 95, ואם אני חייבת להוריד אז גם 82 זה בסדר. אפילו 76. אבל זהו. לא יורדת מזה.

להתעסק בפחד מהמוות

אני והמוות. אני והמוות שלי. גם עכשיו, כשאני כותבת, לא בטוח שאני נותנת לעצמי לגעת בו עד הסוף.

לפני שחליתי, הרביתי להתעסק בפחד מהמוות של הוריי, של אחי. הספיקה לי  מחשבה על הנושא וכבר עיניי היו מתמלאות  דמעות. באופן די הזוי הייתי חוזרת ומדמיינת את עצמי מקריאה הספד על קברו של אבי. (ואני מקווה שהוא לא יקרא  את הפוסט הזה). היו רצים בראשי משפטים, טבולים ברגשות אשם, בפחד ואימה מרגע הפרידה שמחכה לנו.

הנה, עכשיו מתחילות לצוץ הדמעות בעיניי...

איכשהו נדמה לי שלפני המחלה לא התעסקתי עם המוות שלי. כי איזה אדם בריא עושה את זה? מה שכן, תמיד חשבתי שיש עוד איזה  אסון או מכה שמצפה לנו, למשפחה. כאילו  יצאנו יותר מידיי "נקיים" מהחיים עד כה. לא נהרג לנו אף אחד בפיגוע, בתאונת דרכים או במלחמה. ואפילו לא במחלה קשה. כל השנים האלה, שמעתי על כל כך הרבה אסונות, טרגדיות וכאב  וכל הזמן תהיתי, מה מצפה לנו?

ואז התגלתה אצלי המחלה. פתאום נזכרתי שאבי איבד את אחיו הקטן במלחמת העולם השנייה  ברומניה. משהו שלא מוזכר בבית כמעט אף פעם.

סרט האימה של חיי

כשחליתי, עוד בשלב האבחון, הבדיקות, כשעוד לא ברור מה ומי, איכשהו הבנתי שאני בשלב יחסית מתקדם של המחלה. בלילות הייתי מבועתת  מהמחשבות, מהפחד למות. שזה ייגמר כל כך מהר. איך זה קרה לי? הרגשתי כאילו אני מתעוררת לתוך סרט אימה בחיי, אבל הסרט הזה מוקרן שוב ושוב, כל יום מחדש, ופתאום החיים משתנים.

אני והמוות שלי, כבר לא יכולה להתעלם ממנו. הוא כבר כאן: מאחוריי, מלפניי ומצדדיי...

קראתי כל מיני ספרים על התמודדות. לפי הספרים, יש למחשבה שלנו הרבה השפעה על החיים והמוות. ובאיזשהו מקום פחדתי שאם עולות לי מחשבות על מוות, אולי זה אומר שאני מוותרת, אולי אני מזמינה את המוות. ואז עידו החכם, המנחה  שלי לדמיון מודרך (עוד לא מצאתי ביטוי קצר להחליף את ארבעת המילים הללו) הרגיע ואמר לי שכדי לחיות, אני חייבת להעז  לעבור דרך המוות. חייבת להסכים להיות שם, להתבונן בו מקרוב, ולגעת בו. יחד ניסינו לגעת במוות. יחד איתו  עליתי לי במדרגות העולות השמימה, מעלה מעלה, מנסה לראות איך הדברים נראים ומרגישים מלמעלה.

הפרידה הסופית

כולנו נמות, כמו שכולנו עלינו לכיתה א', כמו שכולנו עשינו צבא... כולנו נגיע לשם. הקושי הכי גדול במוות הוא הפרידה הזאת, הסופית. הידיעה שכבר לא אגיע לארוחות שישי, לא אנהל שיחות טלפון אינסופיות עם אמי, עם חברותיי. לא אראה את השמיים התכולים ואת הים, ולא את הגשם, הברד, את האביב. לא אוכל לנהל שיחות עם אנשים, שאני כל כך אוהבת. לעשות, להביע דעה על כל דבר, להתעצבן, לחוש תשוקה, להיות עם עצמי.

האמת שגיליתי שחבל לי להיפרד מעצמי. עד שסוף סוף הצלחתי לאהוב את עצמי, לחיות עם עצמי בשלום, אז מה, עכשיו להיפרד?

נדמה לי שמי שמת, איכשהו יותר קל לו. הוא מת. חשבתי שאם אדע שאני ממש הולכת למות, אתן הנחיות, אבקש בקשות. איך לנהל את הלוויה, אולי אפילו אשאיר משהו כתוב... (ציפיתם שאני אסתום את הפה?). בעיקר ארצה שימשיכו לחיות אחריי בשמחה. שיאהבו זה את זה, ייהנו וייזכרו בי עם חיוך. ובטוח ארצה לעשות מן מסיבת פרידה שתהיה מוצפת דמעות וצחוקים... ואשאיר רשימה מה אני משאירה לכל אחד ואחת מחברותיי  ובני שפחתי.

רק לא לשבור את ליבם של הוריי

הדבר היחיד שאני באמת מתקשה להתמודד איתו הוא העצב של הוריי. אני לא יכולה לעשות להם את זה. לא יכולה לשבור את ליבם ולהותירם בלעדיי. לא מגיע להם לסבול כל כך. והדמעות זולגות על פניי.

בראש השנה האחרון נסעתי יחד עם משפחתי לצימר בצפון. כשאני אומרת משפחה, אני מתכוונת גם לשוגי, הכלבונת שלי. ישנתי עם הוריי באותו צימר, הם במיטה הזוגית ואני על מיטה מתקפלת, צרה, במרחק 15 ס"מ מהם. וזו היתה חוויה מקסימה. חוויה מתקנת.  כל כך נהניתי להיות איתם יחד, כל כך קרובה אליהם מבלי  להתעצבן או להרגיש את המתח שהיה לי כל כך מוכר הרבה שנים.

הוריי במיטה הזוגית עם שוגי

אחרי 3 ימים מקסימים בצפון, היה לי קשה לחזור הביתה. אל ביתי המתערער, אל הזוגיות המתפרקת, אז לקחתי את עצמי ואת שוגי לבית הוריי, קונה לעצמי עוד קצת זמן איכות ,פינוק, אוכל טעים.

באחד הערבים אמי הצטרפה אליי לטיול עם שוגי בחוץ. הלכנו לנו יחד, מסכמות את החג, מדברות על הפרידה שלי מבן זוגי, ואז, פתאום זרקתי לאמי את המשפט הזה, שחשבתי אותו, התכוונתי אליו.

"אמא, אם אמות אני רוצה שאתם תקחו את שוגי".

"את לא הולכת"

פניה  של אמי התכרכמו  והאדימו בדמעות, היא הנהנה בראשה להסכמה, למרות שבכלל לא רצתה שאביא כלב הביתה. ואמרה  לי, בדמעות:  "את לא הולכת"...

ואני, שנבהלתי פתאום, והייתי כל כך עצובה, אמרתי: לא אמא, זה בסדר. אני לא הולכת לשום מקום. זו היתה  בדיחה. בדיחה לא טובה.

בלבי ידעתי שזו לא היתה בדיחה, ושהתשובה של אמי היתה אמיתית. אבל אני באמת מרגישה שאני עוד לא הולכת לשום מקום. מתכננת לחיות, לעשות, רוצה להיות פה לעוד הרבה שנים. וכך אני כותבת ושואלת את עצמי אם אני רוצה מספיק, כדי לעצור את הרכבת שלוקחת אותי לתחנה שממנה אין כרטיס חזרה.

אני מקווה שכן.

לא יודעת איך לסיים. לא יודעת אם יש לי סוף טוב לפוסט הזה, משפט מחץ. סוף זה סוף. ואחריו שקט.

--------------------------------------------------------------------------------------------------

לבלוג של דפנה אור פוקס ז"ל




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה