אמא איתך, גם כשאת בכלא כבר שלושה חודשים

נועה, נערה בת 19, כלואה מאחורי סורג ובריח כבר 90 ימים. אמה איריס מספרת מה הוביל לכך, על הקושי כאם, ועל תפקיד החברה בסיטואציה המורכבת הזו

14/10/2017
מורן מישל קבלו עדכונים ממורן
  • בדואר
  • RSS

היום, 15.10.17, ימלאו 90 ימים לכליאתה של נועה, בתה של איריס, בכלא הצבאי, בשל סירוב גיוס מטעמי מצפון.

נדמה שסירוב הגיוס לצה״ל הוא טאבו שאין לדבר עליו, שחלילה מלהקשיב למה שעומד מאחוריו בפיהן ובפיהם של המלש״בים המסרבים להתגייס, שגם הם, כחבריהם המתגייסים, הם מיטב בנותינו ובנינו, בני ובנות 18, בעלי אש פנימית בוערת, שבכל קונסלטלציה אחרת היינו שמחים להשוויץ ולהתגאות באיכותם, בחשיבה העצמאית שלהם, ביכולתם לנווט את דרכם בחיים כבר מגיל צעיר כל כך. מלח הארץ.
אולם מרגע שהם מבקשים ׳לרדת מן הרכבת׳ בתחנה אחרת, החברה הישראלית נאטמת בפניהם, וכך, ביתר שאת, גם וועדות המצפון של צה״ל.

לרגל 90 ימי כליאה, ולפני תקופת הכליאה הבאה של נועה, איריס, אימה, מביאה כאן את התחושות שלה כאמא שילדתה נמצאת במצב המורכב הזה, ואת מה שלמדה להבין שמנחה את דרכה של בתה.

ובסופו של יום, רגע לפני שמקללים בתגובות, גם אנחנו נדרשים לחשוב - האם אנחנו באמת רוצים לראות כאן נערה בת 19, שכלואה מאחורי סורג ובריח כבר למעלה משלושה חודשים?

מי את חושבת שאת?!

noairis

׳החלטתי , אני לא מתגייסת.׳

׳מי את חושבת שאת ?! יש חוק, כולם מתגייסים. מה נראה לך?!׳  צעקתי.

נועה הייתה בהלם מהתגובה שלי ובמטבח השתררה שתיקה .

אחרי שעה חזרתי אליה. ׳אני מצטערת על ההתפרצות. אני מבינה שאי אפשר לחנך ילדים להיות בעלי דעה עצמאית, ללמוד, לחקור, לברר, לבקר, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו ובגיל 18 לצפות מכולם ׳להתיישר לימין׳. אני אתך, אבל מבקשת שתעשי שירות לאומי.׳

נועה ענתה לי בשקט האופייני לה שזו בדיוק הכוונה שלה ולא חשבה אחרת.

ההחלטה של נועה נבעה מתהליך מורכב ולא פשוט למצוא את דרכה לחיות בעולם שלנו ולהישאר נאמנה לעצמה, לזהות המתגבשת, לערכים שנמצאים לעיתים בסתירה.

מאותו רגע, היינו שותפות למסע של בירור, התמודדות לא פשוטה - פנימית וחיצונית.

באופטימיות אופיינית, שהתבררה מאוחר יותר כנאיביות, הייתי בטוחה שנועה תגיע לוועדת המצפון תסביר את עצמה ברהיטות וחכמה, שחברי הוועדה יבינו שהעומדת בפניהם רצינית, מתמודדת עם החלטה לא פשוטה וכבר משלמת מחיר חברתי על הבחירה. בהחלט אין פה גחמה או בחירה בדרך הקלה. מה עוד שמן ההתחלה נועה שמה דגש על רצונה לתרום דרך שירות לאומי.

קציני צה"ל שישבו בשתי וועדות המצפון דחו את הבקשה של נועה, כאשר הם מבינים שהשלב הבא הוא כלא צבאי.

דמיינו חדר בבסיס צבאי , סביב השולחן או בצד אחד שלו חבורת קציני צבא, רובם גברים, אזרח אחד על תקן נציג האקדמיה, שתי נשים שמלבד משפט אחד חסר משמעות לא מתערבות בדיון, והקלדנית - שבוודאות לא מסוגלת להקליד פרוטוקול מלא.
מולם מתייצבת אישה צעירה בת 18-19 ועוברת חקירה, אין דרך אחרת להגדיר, שבה עליה להגן על תפיסת עולמה ומצפונה.

רובן יוצאות בוכות.

למען הסר ספק, הוועדה מיועדת רק לאלו המבקשים ומבקשות פטור משירות צבאי מטעמי מצפון. בנות המבקשות פטור מטעמי דת יהודית, לובשות חצאית, ניגשות לרבנות, מקבלות פתק שאותו מציגות בלשכת גיוס והנה יש לך פטור מהצבא. שירות לאומי?  רק אם את רוצה, לא חובה.

סרבנית שפעם חלמה להיות טייסת

נועה שיתפה שפעם חלמה להיות טייסת, מהמקום הפמיניסטי – ׳אני יכולה, כמו גברים, בתפקיד הכי נחשב׳.

היום היא מעידה שהפמיניזם שלה שונה.
(*חשוב לציין שהדברים הבאים נאמרים ע״י נועה, ומתוך תפיסה אישית וללא שיפוטיות כלפי אף אישה.)

ראשית, ההבנה שהנשים הן קרבן של המיליטריזם הגברי - כנשים ואימהות השולחות את בני הזוג והבנים לקרב, או כבנות שרובן משרתות בתפקידי פקידות, חינוך או טיפול. המעטות שבוחרות בתפקיד קרבי בדרך כלל צריכות צריך לאמץ את הדפוס הגברי כדי להוכיח את עצמן.

הפמיניזם במהותו זו זכות הבחירה להיות את עצמך. כך שאם בחרת להיות לוחמת, לכאורה את פמיניסטית. יחד עם זאת נשאלת השאלה אם השוויון הפמיניסטי מצד אחד ראוי שיתקיים כאשר הוא מדכא ומבטל זכויות של נשים אחרות. הגיוס לצבא מבטא את התנגשות בין זכויות האדם שלי, כאישה, לבין זכויות האדם של נשים שנולדו בצד ה׳לא מוצלח של הגדר׳.

כל עוד הצבא הוא חלק בלתי נפרד מהמערכת האזרחית במדינה, חשוב שישמעו את הקול הנשי גם בתוך המערכת וגם מחוץ לה. פמיניזם הוא החופש לבחור. לבחור אם להיות רמטכ"לית או לסרב.

סרבנית אתאיסטית ועריקה חרדית נפגשו בכלא

Noa-Gur-Golan-bakum

כמו בכל מקום ורגע בחייה, כך גם בכלא, נועה בוחרת לתת מקום לאחרות וללמוד מכל אחת.
המפגש של נועה עם מעיין, בחורה חרדית שנכלאה בגלל עריקות, שינה אצל נועה את התפיסה כלפי מקום החרדים בחברה הישראלית, וחיזק את התפיסה הפמיניסטית החדשה.

כחילונית ממעמד הביניים, התבנית הייתה ברורה - שוויון זכויות וחובות. כשמעיין מסבירה שעל פי אמונתה ׳השהות בצבא פוצעת לה את הנפש׳ נועה ש׳מרגישה את הכאב בגוף׳, גם אם לא מבינה ולא מתחברת לאמונה הדתית, מסוגלת להתחבר לאמירה של מעיין.
החיבור בין מעיין החרדית ונועה האתאיסטית הוא הסולידריות הנשית. הסולידריות הנשית שמבוססת על הכאב הנשי המשותף על דיכוי נשים באשר הן.
הנטל מספיק גדול, יש מקום לכולן.

או כמו שמעיין הגדירה - כל אחת נולדה לעולם עם תפקיד שיועד לה ולכל אחת יש את הדרך לתרום.

במקום לחנך למיליטריזם וללאומנות, במקום להגדיר נתינה לחברה בדרך אחת בלבד, אפשר לחנך לנתינה אישית, כל אחת במסלול המתאים לה.

כמו שנועה אומרת – אפשר אחרת.

*אפשר לעקוב אחרי תיעוד הכליאה של נועה בפייסבוק של איריס 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה