אם חוטי תיל יכלו לדבר

הכלואים בסהרונים אינם יכולים להיפגש עם מבקרים או לתקשר החוצה. כרטיסי הסים של הסלולארים נלקחים מהעצורים עם כליאתם. אסתי סגל הגיעה עד שערי מתקני הכליאה לפליטים המעונים ולא נתנו לה להיכנס

11/11/2012
אסתי סגל קבלו עדכונים מאסתי
  • RSS

קצת דרומה לבאר שבע, יום חמישי, הראשון לנובמבר. כבר לא קיץ אבל החום נורא. חמש דקות בחוץ והגוף בטראומה, מנסה לגייס כוחות כדי לשרוד את השמש הקופחת והיובש האכזרי.

היו אלו שעות בוקר מאוחרות, ואנחנו, קבוצה של עיתונאים ובלוגרים יצאנו מהאוטובוס הממוזג שחנה בצד הכביש מאי שם לשום מקום, כדי להשקיף על מחנה הכליאה לפליטים בנחל רביב, אחד מארבעת מחנות המעצר שהוקמו בנגב. לפני שהספקנו להתרשם מהשממה ומהגדרות, כבר הכה בנו החום הנורא. ללא עץ, ללא קפל קרקע להסתתר בו, ללא צל.

להיכנס לא יכולנו. רק להתרשם מרחוק

עמדנו מעבר לכביש. מרחק של כ-300 מטר משער המחנה הנעול. להיכנס לא יכולנו. רק להתרשם מרחוק. מדינת ישראל לא מאפשרת לארגוני זכויות אדם, נציגי או"מ או סתם אזרחים להיכנס - איש מהם לא היה בפנים כדי לספר מה קורה שם. רק שמועות ועדויות מעטות של פליטים ספורים ששוחררו ממחנה סהרונים. אחד מאיתנו טיפס על גבעה מרוחקת, מצלמה בידו ותקווה בליבו להצליח להשיג מראה ברור יותר של המחנה הנטוש.

כן, מסתבר שמתקן נחל רביב שהוקם ע"י המדינה עומד נטוש כרגע - סיפר לנו עדי פורטוגז מהמועצה המקומית רמת הנגב שהקימה את מתקן הכליאה "שדות": "דעות אישיות בצד, אבל ברגע שלקחנו על עצמנו לבנות את מתקן הכליאה היה חשוב לנו שיהיו בו התנאים הראויים לבני אדם". כי באוקטובר 2010, עפ"י הוראת ממשלה, וכשנתיים לפני שחוק המסתננים הועבר בכנסת, כבר הוציאה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה הוראה שנקראת "תמ"א 46- מתקן כליאה למבקשי מקלט".

כנהוג במחוזותינו גם כאן לא היה קשר בין התוכנית המקורית לביצוע. המועצה המקומית רמת הנגב קיבלה את הקמת מתקן "שדות", את התכנון העבירה לאדריכל לייטסדורף, התעקשה שיהיו במקום השירותים הקהילתיים הראויים (מקום לבית ספר, מרפאה וכו'), התחילה וכמעט סיימה את הבנייה, ואז גילתה לפני כמה חודשים, שמתחת לאפה המדינה מקימה את מחנה המעצר בנחל רביב. המועצה, יחד עם עמותת "במקום" העבירו את השגותיהם על התכנית. בעיקר על תנאי הכליאה שמנוגדים לסטנדרטים הבינלאומיים (למשל: במקום שטח של 6.4 מ' לאסיר – רק 3 מ') וגם על העובדה שהתוכנית קודמה בהליך פגום (את כל הפרטים והשתלשלות העניינים ניתן לקרוא כאן). אלא שב-16.10.12 המועצה אישרה את תכנית מתקן הכליאה .


העמידה בשמש הקופחת מול גדרות התיל שעל הנעשה בתוכן יכולתי להשקיף רק מרחוק, החזירה אותי ל-12.4.12 ולישיבה מאוד "תרבותית" בוועדת עובדים זרים בכנסת, בה סוללה של קציני שב"ס, משטרה וצבא, יחד עם נציגי משרד הפנים ומשרד ראש הממשלה, כולם גברים כמובן, כולם חשובים כמובן, ישבו סביב השולחן הגדול, בחדר הממוזג, ועל בקבוקי שתייה דנו בנחת על ישום תוכנית הממשלה למתקני כליאה ל"מסתננים" בדרום הארץ. אני זוכרת את יו"ר הכנסת ראובן ריבלין שהגיע במיוחד לדיון וניסה להבין למה מונעים מהפליטים אפשרות עבודה בארץ וגם תהה איך בדיוק יראו מתקני הכליאה, כי אם הם כל כך נוחים וכמעט קאנטרי קלאב כמו שמתארים נציגי הממשלה, איך ישמשו כהרתעה למסתנני עבודה (כמו שמכנים אותם במשרד הפנים), ואם לא - היתכן שהתנאים בהם כל כך נוראים עד שיוכלו למנוע מהנסים על נפשם לנסות למצוא מקלט בישראל?

ועכשיו, אני כאן, מנסה לראות את המקום הנהדר שתיארו שם בוועדה, המתקן עם בתי הספר, המרפאות, מתקני הרווחה, אבל הכניסה אליו אסורה, וגם הצילום אסור.


מה הם מנסים להסתיר? מה הם לא רוצים שנראה?

הדמיון עובד שעות נוספות אל מול הגדרות. אלא שהמתקן הזה בנחל רביב (מיועד להכיל עד 4000 כלואים) ריק מאנשים, וככה גם מתקן "שדות" המתוכנן והצבעוני שבנתה המועצה המקומית רמת הנגב (עד – 7000 כלואים).

"סהרונים" (עד – 3000 כלואים) וקציעות (2400) אותם ראינו רק מרחוק דווקא מכילים בתוכם פליטים כלואים, אלא שאנחנו לא יודעים את המספר. לא היתה כל אפשרות לראות, גם לא להתקרב למקום.

כשעמדנו מול הפאנלים הצבעוניים של מתקן "שדות" חנתה מאחורינו מכונית שירות בתי הסוהר שהיושבים בתוכה הפכו עצבניים יותר ויותר ככל שהשהות שלנו התארכה. בחורה חיננית מאחד הארגונים שארגנו את הסיור (א.ס.ף, רופאים למען זכויות אדם, מוקד סיוע לעובדים זרים) נשלחה כדי לחייך אליהם ולרכך את ליבם...

אז מה בכל זאת קורה שם בפנים?

הנסיעה הקצרה לכלא סהרונים, העלתה שוב בזכרוני את הדיון המבודח על מתקני הכליאה בוועדת העובדים הזרים שבכנסת. בעוד בחלון האוטובוס מופיעים שוב גדרות, חוטי תיל, מגדלי שמירה, נזכרתי בהבטחות על התנאים הנוחים ועל מתקני השעשועים לילדים, אבל אי אפשר להיכנס כדי לראות.

המסע סביב המחנה מתארך מאוד. זהו מחנה גדול. מאוד. שוב אנחנו מטפסים על גבעה צחיחה מול המתקן. שוב לא ניתן לראות הרבה, רק לדמיין מה קורה שם כשאנחנו יודעים שרוב "המסתננים" שהגיעו לישראל דרך הגבול המצרי הם ניצולי עינויים קשים ממחנות העינויים בסיני. הקרבנות, בהם נשים וילדים, נכלאים כאן מאז תחילת ישום חוק המסתננים (3.6.12) לתקופה של 3 שנים לפחות.

דו"ח עמותת רופאים לזכויות אדם ומוקד סיוע לעובדים זרים, בדק 30 פרוטוקולים של ניצולי עינויים שהופיעו בפני בית הדין לביקורת משמורת במחנה המעצר סהרונים, (יוני-ספטמבר 2012 ) ומדווח:

- 50% מהניצולים שהובאו בפני בית הדין זוהו כמי שנחטפו לסיני ונשלחו לישראל בניגוד לרצונם

- 100% מהניצולים הם מאריתריאה;

- 60% מהניצולים הן נשים

-בכלא סהרונים 4 עובדים סוציאליים ל-2000 מבקשי מקלט. רק אחת מבין הארבעה דוברת טיגרינית, שפתם של מרבית ניצולי העינויים.

- קרבנות עינויים אינם משוחררים ממעצר, אלא אם הם עונים להגדרה "קרבנות עבדות". רבים מן הקרבנות "רק" עונו ועל כן יבלו תקופות ארוכות בכלא.

-נשים וילדים קטנים נכלאים באוהלי בד, בחום הכבד בקיץ ובקור העז בחורף. הוראות הכליאה אינן כוללות תנאים מינימלים הכרחיים לכליאה.

- בכלא סהרונים לא ניתן טיפול גינקולוגי, לרבות הפלות, למרות שמאות מבין מבקשות המקלט הכלואות שם הן ניצולות אונס והתעללות מינית.

ולמה הם לא מבקשים מקלט מדיני?

את הפנייה לבקשת מקלט יש להפנות ליחידת ה-RSD (Refugee Status Department) של משרד הפנים, אלא שהיא נמצאת ברח' סלמה בתל אביב ואילו מבקשי המקלט כלואים בכלא סהרונים וכידוע לא יכולים לצאת משם. במתקן הכליאה לא נמצאים טפסי בקשה ולא ניתן לשלוח אותם מהמקום. (מ-2009 ועד מאי 2012, הוגשו 10,400 בקשות מקלט. נענו -  16 בלבד)

ובכל זאת, מה קורה שם בפנים?

כאמור למתקני הכליאה (האמורים להכיל למעלה מ12,000 איש), שתוארו בוועדה בכנסת כמעט כסוג של קאנטרי קלאב גדול ומפנק, לא ניתן להיכנס. אפשר רק להיות ניזונים משמועות. ומדמיון.

מי שבפנים לא יכול להיפגש עם מבקרים או לתקשר החוצה. כרטיסי הסים של הסלולארים נלקחים מהעצורים עם כליאתם. מצד שני אין דרך להגיע לשמות או למספרי הכלואים - הנתונים סודיים ורשות בתי הסוהר לא משחררת אותם לידיעת הציבור.

היה כבר אחר צהריים, השמש השוקעת הביאה איתה את הצינה הגוברת. עלינו על האוטובוס כדי לחזור לבתינו הנוחים, משאירים מאחורינו גדרות, מגדלי שמירה ואוהלים, ביניהם, חסרת שם ומעמד, כלואה גם אישה אחת, ניצולה מהעינויים בסיני, שמוחזקת שם יותר משנה וחצי יחד עם בתה התינוקת בת ה-8 חודשים. לא נדע את שמה. לא נדע גם מתי ואם בכלל תשוחרר. ואפשר רק לנסות לדמיין מה מצבה ואיך היא שורדת בתנאים האלו. השאלה היא אם אנחנו רוצים?




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה