אם אנטשך, ירושלים

דנה ויס בחשבון נפש נוקב של ירושלמית לשעבר: את הקרב על הבירה כבר הפסדנו (באשמתנו). היא מפולגת, מוזנחת וכבר אי אפשר לגדל בה ילדים. את הקרב על המדינה אסור לנו להפסיד

12/05/2010
דנה ויס קבלו עדכונים מדנה
  • RSS
» הגיע לנו לגדל בה את ילדינו. ירושלים

משהו מאוד לא חגיגי קורה השנה ביום ירושלים. למען האמת, מדובר בתהליך שנמשך כבר די הרבה שנים. ירושלים הולכת ונגמרת לנו מול העיניים, ואנחנו מפקירים אותה כמעט כמו שהפקרנו את הדגל וההמנון.

אנחנו, זה קודם כל אותם ירושלמים שעזבו אותה לטובה מדינת תל אביב. אני, לצערי, אחת מהם. בשנים הראשונות עוד אפשר היה לחשוב שזה זמני, שנתעשת, שנמצא דרך לחזור ולהחזיר. שהברית של אהוד אולמרט עם החרדים לא תחזיק מעמד, שירושלים, כמו שאנחנו הכרנו וגדלנו ואהבנו, תנצח את תל אביב. נהיה כמה שנים בחוץ, נאכל, נשתה, נתפתח, נהנה, אבל את הילדים נגדל במקום שבנוי מאבן, שנשען על היסטוריה של שלושת אלפים שנה, שיש בו את אותו משהו באוויר שנישאר בנו, הירושלמים, אפילו כשאנחנו משתלבים לא רע בנוף של צפון תל אביב.

ירושלים אחרת, ענייה ומפולגת

זה לא קרה, כי ירושלים הלכה והידרדרה, הלכה וננטשה. קודם הילדים, שירדו מהקמפוס בהר הצופים הישר אל הסיטי ברוטשילד. בעקבותיהם באו גם ההורים. הסבים והסבתות, שאי אפשר היה לדמיין אותם במקום אחר, גילו את עצמם מחדש בעיר ללא הפסקה. אנשי ההר ירדו לשפלה, השאירו מאחור את העיר שלהם לחסדי שמיים, ולחסידי שמיים, שבראו ירושלים אחרת, ענייה יותר, מפולגת יותר, קיצונית הרבה יותר, מוזנחת מתמיד. רק הפוליטיקאים המשיכו להפיץ את הבשורה הכוזבת על העיר שחוברה לה יחדיו, בירת ישראל לנצח נצחים, כאילו לא יצאו לטייל ברחוב יפו ונתקעו בחפירות הרכבת שלא נוסעת לשום מקום כבר כמה שנים, כאילו לא פגשו את הנתונים העגומים שמפרסמים מידי שנה לקראת יום ירושלים כדי להעצים את החגיגות (וכן, גם השנה אותה בשורה: הגירה שלילית, אבטלה גואה, רוב חרדי, ורק אחד מכל שמונה תלמידים בכיתה א' השנה משתייך לזרם הממלכתי).

האם אנחנו אשמים? האם היינו צריכים להיאחז בכל הכוח ולא לוותר? האם אסור היה לנו להפקיר את העיר למחנה הלאומי, שתפס עליה בעלות ורשם בבוז עוד ניצחון על פני הנהנתנים של השמאל? האם זו היתה הציונות של שנות האלפיים שחיפשנו במקום אחר? גם אם התשובה האמיתית והכואבת לשאלות האלה היא "כן", המציאות חייבה אחרת. עובדה, בסוף כולם נטשו.

כל מי שראה את עצמו מחויב לאורח החיים הדמוקרטי, לא יכול היה להישאר נאמן לעצמו בעיר המסתגרת. מי שרצה להישאר נאמן לערכים של  אותו חינוך ירושלמי של סובלנות וליברליות, לא יכול היה להגשים אותם, אלא מחוץ לגבולות העיר. מי שרצה לעבוד, להתפרנס, לחיות, להתפתח, לנשום אוויר ולהרגיש נורמלי במדינה שלו, התקשה למצוא את עצמו בין קרבות השבת לסכסוך הדמים עם הפלשתינים, שמתנהלים ברחובות העיר.

החילוני האחרון בעירייה

אי אפשר היה גם להתעלם מהחומה שחילקה שוב את ירושלים. מי שעוד החזיק מעמד ונאחז בקרקע, נסוג בסופו של דבר מפני הכיבוש של היהודים העשירים מחו"ל, שהפכו את שכונותיה המוריקות של ירושלים לעיר רפאים. אלו שנותרו מאחור איבדו עניין. במשך עשור החילוניים הצביעו ברגלים, לא הגיעו לקלפי, והשאירו לחרדים לנהל את העיר. אגב, מאיר פורוש כנראה צדק, כשאמר שבתוך עשרים שנה רוב ראשי הערים בארץ יהיו חרדים. בקצב הזה ניר ברקת יהיה ראש העיר החילוני האחרון של ירושלים - מה שמחזיר אותנו לשאלה החשובה באמת, והיא לא אם אפשר להציל את ירושלים (כנראה שלא), אלא אם עדיין אפשר להציל את המדינה (אפשר בהחלט). התשובה, כמובן, תלויה בנו.

קודם כל, בירושלמים שעזבו את הבית שלהם כבר פעם אחת, וצריכים להבין שממדינת תל אביב אין לאן לסגת. זה הזמן של הרוב הדומם שקורס בין הבית, הילדים, המשכנתא, העבודה והרצון לחיות, להבין שהוא חייב להתגייס באותה רוח ירושלמית-ציונית של פעם. אחרי שהחזרנו לעצמנו את הזכות לתלות דגל, עכשיו הגיע הזמן לתבוע מחדש את הזכת לנווט את הספינה, להרחיק מההגה את השוליים שתפסו פיקוד בזמן שהלכנו שבי אחרי המזרח התיכון החדש, וחיפשנו את האספרסו הטוב בשכונה.

מניפסט ירושלים - קריאה לפעולה

הגיע השעה להפשיל שרוולים, ולקחת חלק במערכה - הירושלמים של פעם, ביחד עם הרוב הדומם שמאפשר לנס שקוראים לו ישראל להתקיים. מי שיכול, יילך לפוליטיקה. אחרים ייצאו לרחובות, יצטרפו לוועד השכונה, יעקבו אחרי העירייה, יתנו כתף בבית הספר, ולפני הכל: ייקראו עיתון, ייראו חדשות, יגלו עניין, יביעו דעה, ויקבלו החלטה שגם לנו אין ארץ אחרת, ולא ניתן עוד לפוליטיקאים למכור לנו לוקשים על ירושלים מאוחדת לנצח נצחים, בזמן שהיא נגמרת לנו מול העיניים.

הגיע לנו, הירושלמים לשעבר, לגדל בה את ילדינו. לא היתה עיר כמוה, וכבר לא תהיה. עכשיו הקרב הגיע לשפלה. אסור לנו להפסיד.

מתוך הבלוג של דנה ויס.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה