אל תקראו לו גיבור

הדס בשן חושבת שלהפוך את משה סילמן לסמל רק יפגע במאבק החברתי, ומרחמת עליו - אבל גם על האנשים שנקלעו לקו האש שלו

15/07/2012
הדס בשן קבלו עדכונים מהדס
  • RSS
» כולנו משה סילמן? בשן (צילום: שלומי מזרחי)

נכון לכתיבת שורות אלה, לא החלטתי אם להגיע להפגנה הערב. אני מזדהה עם ערכי המחאה החברתית, הפגנתי לפניה ובמהלכה ואמשיך להפגין בעתיד, כמו כל אדם במדינה הזו שאין לו אופק כלכלי יציב – אבל קשה לי ללכת להפגנה שהכותרת שלה היא "כולנו משה סילמן". בפיד הפייסבוק שלי אתמול השתררה תחושה לא נוחה. אנשים מסויימים כבר קראו לסילמן, שהצית את עצמו, "גיבור". אחרים איימו שאם מישהו יעז לכתוב מילה נגד ההצתה, הוא ימחק מעמוד החברים שלהם. תחושה של ציד מכשפות כלפי כל מי שחושב אחרת התחילה להתעורר, כל מי שלא מקבל על עצמו את סמל המחאה החדש, את הויז'ואל שנבחר לייצג אותה: תמונה של אדם שורף את עצמו באמצע הרחוב.

ברור שאם הייתי מחפשת קדוש מעונה, סילמן היה בחירה מושלמת. אלא שלא כולם מחפשים אחד כזה. אני, למשל, סולדת מדת ופנאטיות מכל סוג, והנהירה האוטומטית אחר מארטירים היא אחד המאפיינים המובהקים שלה. לא מתחשק לי לעשות מסילמן שהיד, תודה רבה. אני חושבת על כל מה שנפגע בדרך: על אלה  שהיו צריכים לחלץ אותו מהאש הבוערת, על העשרות אם לא המאות שראו את מה שעשה לעצמו, אנשים שיקח להם שנים להוציא את התמונות האלה מהראש, אם בכלל יצליחו. אני חושבת על הסכנה שהוא הציב בפני רבים שהתגודדו במרחב ציבורי, חלקם ילדים. אני חושבת על אנשים חולים אחרים, אנשים ששפיותם גבולית, ואולי נדחפו עכשיו לעשות גם הם מעשה נואש, כדי להשאיר חותם ולהביע את מחאתם. זה לא הוגן להשתמש באנשים האלה ככה. מגיע להם לחיות.

בשלב הזה בדרך כלל מאשימים אותי בחוסר אמפתיה. אלא שיש לי רחמים רבים כלפי סילמן, וכלפי כל מי שנרמס כך על ידי המערכת והגיעו למצב נואש. חשוב לקרוא על המצב שהביא אותו להתרסקות כלכלית ולהבין שכמו שריקי כהן כתבה כאן, זה יכול לקרות לכולנו. בצורה דומה, אני חושבת שצריך להבין מדוע אדם הפך למחבל מתאבד, ואיך אנחנו כעם כובש הבאנו אותו לשם – אבל לא אקדש את שמו של מי שהתפוצץ באוטובוס. למעשה, אני מעדיפה לא לקדש את שמו של איש. הקידוש הזה הופך אנשים לרובוטים של אידאולוגיה, ומנטרל אצלם את יכולת הטלת הספק. כנראה זה לא משנה אם אתה במחנה שמאל או ימין, הסכנה הזו תמיד קיימת.

כשחושבים על זה, הצורך בקדושים מעונים חזק יותר בעידן שנשלט על ידי מדיה. יותר מתמיד, אנשים  זקוקים לדימויים חזקים שירוצו בלופ בטלוויזיה- כמו סרטון ההצתה המחריד, שהוא בעיני סרט סנאף שלא ראוי לשידור - אבל לרגע לא השליתי את עצמי שכלי התקשורת יתאפקו מלשדרו. הדימוי של דפני ליף עם תחבושת על היד לא היה מספיק חזק כנראה, עכשיו יש את סילמן כ"פנים של המחאה" – אבל צריך לזכור שבמשחק הזה, הצדק תמיד מפסיד. כלי התקשורת אולי עטים עכשיו ברעב על כל פיסה מחייו של סילמן, אבל בעוד שבוע הם ישכחו, וגם הציבור ישכח, ומקסימום יוזכר מדי פעם כמסכן ההוא שהשתגע ברחוב קפלן. כל זה מרדד את המאבק, מצהיב אותו, ועושה אובייקטיזציה קרה ומנוכרת לבני האדם שמרכיבים אותו. לא זה מה שיביא את הצדק החברתי.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה