אל תמהרו להתעצבן על מירי מסיקה

הזמרת עוררה סערה על דברים שאמרה בראיון (“אני יודעת שילד הוא הכי מאושר כשאימא שלו בבית”) אבל פועל היא פמיניסטית כי היא מספרת בהמשך ש”אם אני לא אעבוד, אני אהיה עצובה, אני מגשימה את החלום שלי”

28/09/2017
יעל כהן מרדכי קבלו עדכונים מיעל
  • בדואר
  • RSS

מירי מסיקה אמרה בראיון לפנאי פלוס “בדי.אן.איי שלי אני יודעת שילד הוא הכי מאושר כשאימא שלו בבית, וכל הפמיניסטיות יכולות לקפוץ לי. אין כמו לחזור הביתה ולראות את אימא שלך, רצוי ליד הסירים, אתה בא ואתה טועם כל מה שהכינו לך, והכל קשור אליך והיא מבטלת את עצמה ורק אתה קיים”. ובכן, זו טענה שבאמת יכולה להקפיץ פמיניסטיות רבות, אך מסיקה עצמה, בין אם מכנה את עצמה ‘פמיניסטית’ או לא, היא פמיניסטית בפועל. מדוע? כי בהמשך היא מספרת על כך שבנותיה מבקשות שהיא לא תעבוד אך היא משיבה להן: “אבל אם אני לא אעבוד, אני אהיה עצובה, זה החלום שלי, אני מגשימה את החלום שלי”.

ואני רוצה לערער רגע על כך שילד הכי מאושר כשאמא שלו מבטלת את עצמה ורק הוא קיים. כי הביטול העצמי שלנו האמהות הוא חיוני והכרחי, אך רק בראשית חייו של התינוק, שמגיח לאוויר העולם חסר אונים לחלוטין, איננו מסוגל לאכול או להסתדר לבדו ובעצם, תלוי לחלוטין בדמות המטפלת בו. אם לא נקריב מעצמנו למען התינוק בראשית חייו, המין האנושי יהיה בסכנת הכחדה, למעשה. כך שלמשך תקופה מסוימת, הביטול העצמי, בגבול הטעם הטוב כמובן, הוא חיוני. אך מסיקה מדברת על בנותיה שהן כבר גדולות יותר. ואני לא חושבת שילדים וילדות שאינם תינוקות זקוקים לאמא שתבטל את עצמה ותהיה כל היום ליד הסירים. ואולי המשפט הזה אמור להקפיץ את הפמיניסטיות, כפי שאמרה מסיקה.

מירי מסיקה עם הילדה

למה ילדים כן זקוקים? ילדים זקוקים לאמא מאושרת. לאמא שמרגישה טוב ושיכולה לתפקד. ילדים זקוקים לאמא שתוכל להוות להם דוגמא, שתוכל להרגיש שהיא מוטענת ולא מרוקנת, על מנת שתוכל להעניק מעצמה ולהיות במקום של נתינה. המשפט של מסיקה הזכיר לי שלפני כמה שנים טובות חברה שלי ואני למדנו לתואר שני באוניברסיטה והיינו מתרגלות ופיתחנו קריירה במקביל ולצד כל זה גם התחתנו והפכנו לאמהות.

הייתה תקופה שבה חשבתי להמשיך לדוקטורט, אך לאחר שילדתי את בתי הבכורה, החלטתי להאריך את תקופת הלידה וההורות (או בניסוחה הישן ‘חופשת לידה’) וויתרתי על המשך הלימודים. כשדיברתי עם אותה חברה וסיפרתי לה שאני מאריכה את השהייה שלי עם בתי היא אמרה לי: “יעליק, מה קרה? פעם היית פמיניסטית”. ואני השבתי לה: “אני עדיין פמיניסטית. אני קשובה למה שאני רוצה ובוחרת במה שטוב לי. מה לא פמיניסטי כאן?” מסתבר שחברה שלי, כמו רבים ורבות בחברה שלנו שבויה במשוואה לא נכונה שבצידה האחד פמיניזם ופיתוח קריירה ולימודים ובצידה השני אנטי פמיניזם וההשקעה בילדים ובבית.

מירי מסיקה

כבר יצא לי לשמוע לא אחת צקצוקים וביקורת מצד פמיניסטיות מסוימות כשהעזתי להתמקד יותר מדי באושר שלי כאשת משפחה: כרעיה וכאם. ייתכן שבקרב חוגים פמיניסטיים אחדים אם את פמיניסטית באמת, מוטב שתצניעי את העובדה שאת אמא אוהבת לילדים, אשר בוחרת לבלות בחברתם, על חשבון פיתוח הקריירה או הלימודים, למשל. אך אין שום דבר “פמיניסטי” בלטעון כלפיי שאינני “פמיניסטית אמיתית” אם החלטתי באופן חופשי וכן בעצמי ולטובתי לזנוח את פיתוח הקריירה או לוותר על כתיבת דוקטורט כדי לבלות יותר זמן עם בנותיי. בעיניי, פמיניזם אמור לכבד את בחירותיהן הכנות של נשים, כל עוד הן מטיבות עימן ונעשות מרצונן החופשי. אישה יכולה לבחור הרבה דברים, כמו לוותר על גידול ילדים למען פיתוח הקריירה או הלימודים או להצהיר שאיננה מעוניינות בזוגיות או אפילו לטעון כי אינה אוהבת ילדים, באשר הם. פמיניזם לתפיסתי אמור לכבד כל בחירה של כל אישה ואיש מכל מגדר, כל עוד אינה פוגעת באחרים.

כשפמיניסטיות מזלזלות בנשים המחוברות לאימהות שבהן ומעוניינות להתמקד בגידול ילדיהן, הן מזלזלות בנשים ובנשיות ועושות בדיוק את מה שהפמיניזם אמור לצאת כנגדו. פמיניזם בעיניי צריך לכבד את מקומן של נשים גם במרחב הביתי ולא לכפות על נשים להתנתק מהבית ומהילדים ולצאת למרחב הציבורי לפתח את עצמן, כשזה לא הולם את בחירתן החופשית. מה אם חלקנו מעדיפות לעיתים להישאר קרובות לילדינו ולצאת מוקדם מהעבודה כדי לבלות עם הילדים שלנו בגן המשחקים במקום למשוך עוד כמה שעות במשרד?

כשאנחנו מזלזלות באימהות אנחנו פוגעות בנשים ובמאבק הפמיניסטי. השוויון לא מצוי במקום שבו נזרוק לפח את כל מה שמזוהה עם נשים ונפאר את כל מה שמזוהה עם גברים. השוויון לא מצוי בכך שנשיל מעלינו את כל סממני הנשיות והאמהות ונאמץ את אלה הגבריים, כפי שהציעה למשל, שולמית פיירסטון, הוגת דעות פמיניסטית שסברה כי רק כאשר נשים תפסקנה ללדת ולהיות משועבדות לאימהות מבחינה ביולוגית, נוכל להגיע לחברה שוויונית. פיירסטון טענה שיש למצוא דרך מלאכותית להביא תינוקות לעולם ולוותר על תפקיד הרחם הנשי. זו תפישה קיצונית ושגויה בעיניי ואני מאמינה שעלינו לדרוש וגם לקבל את הזכויות המגיעות לנו כנשים, גם אם בחרנו באמהות כערך עליון.

.

** הכותבת היא יעל כהן מרדכי, יועצת זוגית מוסמכת ומאמנת לזוגיות בריאה, מרצה, כותבת ומנחת סדנאות, בעלת MA מהאוניברסיטה העברית. הטקסט פורסם בעקבות הכתבה שפורסמה ב-Xnet




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה