אל תגידו לי ׳איזה כיף לך שאת עובדת מהבית׳

סתיו היתה רוצה לנקות רחובות או לקטוף ליצ׳י, היא לא רוצה להיות סופר-מנהלת-משפחה-וקריירה, והיא אומרת את מה שהרבה אמהות שותקות – לפעמים המחיר פשוט כבד מדי

03/10/2017
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • בדואר
  • RSS

stavziv

יצא ככה שכמה אנשים אמרו לי בזמן האחרון משהו בסגנון ”איזה כיף לך שאת עובדת מהבית ומצליחה לשלב עבודה וילדים”. הם ראו תמונות משפחתיות מפולטרות לעייפה באינסטגרם, שזו הרשת החברתית לרמאים, וגם אני רמאית. לפחות שניים מהם כינו את זה ”קריירה וילדים”, אבל איזו מילה מוזרה זו – קריירה, הקריירה שלי היא קודם כל עבודה, קשה, סיזיפית, שלא נותנת לי מנוח. והיא חוצה אותי לשניים וחורכת לי את הלב והנשמה.

אני לא מצליחה לשלב עבודה עם גידול ילדה, אני מצליחה לסבך ולסרבל עבודה עם גידול ילדה.

אני אמנם עובדת מהבית וזה מאפשר לי לקחת ולהביא מהגן, ולהיות הרבה בבית, אבל אין בזה שום דבר אידילי או אידיאלי. אני כל הזמן עם פלאפון ביד ועם הפרצוף במסך, בהאזנה שקטה ומתוחה, במלחמה יומיומית למי להקשיב – למילה חדשה או צבר מילים חמוד ללא משמעות, או לצפצופים שהולכים וגוברים מהווטסאפ. לפעמים אני בוהה במחשב בזמן שבני הבית מספרים לי דברים, ואני לא שומעת, אני לא מקשיבה, רק ממלמלת משפט לא ברור, כדי שיעזבו אותי לרגע. ואז, כשאני מסיימת, אני סוגרת את הלפטופ ומחליטה שזהו להיום – בשנייה המדודה הזו אני על גג העולם, אני מרגישה חופשייה – אבל אחרי 10 דקות הוא נפתח שוב.

לפחות פעמיים בשבוע נפער לי חור שחור ועמוק בלב בגלל מכה קלה שיכולתי למנוע עם קצת יותר תשומת לב, אם רק לא הייתי מעיפה מבט חטוף במחשב, ואני שונאת את עצמי, כל כך שונאת את עצמי כשאני מעבירה אותה כאילו הייתה חפץ לאדם אחר, כדי לעשות משהו דחוף. ולפעמים היא אומרת ”אימא”, ואני אומרת ”רגע, לא עכשיו”, והולכת בלי להסתכל אחורה, באיזו דרמטיות מעושה כאילו הייתי חובשת קרבית שהוצבה ברגע זה באפגניסטן ואין לה יכולת להפר את הפקודות.

אני רוצה לנקות רחובות, אני רוצה לקטוף ליצ’י, אני רוצה לצעוק “תראו לי את היציאה”, אני רוצה לעבוד בעסק שנסגר ב-17:00 ויורד עליו התריס עד הבוקר. אני מקנאה באנשים האלה. אני רוצה להיות הם, כדי ליהנות משעות שלמות של הוויה, ולא מהבזקים קצרים שמערערים אותי לחלוטין. אבל אני לא. לנצח אחפש את הרכות והמשפחתיות בין מסך זה למסך אחר. וזה מה יש. ולכל מי שעובד במשרד מדי ערב עד השעה 18:00 או 20:00 ומחכה לרגע שיוכל לעזוב את הפלורסנטים לטובת הילדים שלו, רק תדעו שלאנשי הבית לא בהכרח טוב יותר, ואולי אפילו יותר גרוע.

*יש לי רק ילדה אחת, מעריצה את מי שיש לו יותר.

* הכותבת היא סתיו זיו, אשת תוכן ודיגיטל. לאתר של סתיו 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה