אליס מונרו: תצפיתנית נופי נפש

מדוע כל כך מעט נשים זכו בפרס נובל לספרות? והאם אליס מונרו היא סופרת פמיניסטית? מחשבות בעקבות זכייתה המשמחת של הקנדית בעלת העין העל-טבעית

13/10/2013
ריקי כהן קבלו עדכונים מריקי
  • בדואר
  • RSS

זכייתה המשמחת עד מאוד של אליס מונרו בפרס נובל לספרות האירה זרקור לשני נושאים: מיעוט הנשים שזכו בפרס הזה והעלמות ז'אנר הסיפור הקצר משוק הספרים המקומי, במקור בעיקר  - אבל גם בתרגומים הוא אינו נפוץ. מונרו היא האישה החמישית שזוכה בפרס הזה מתוך 106 זוכים במהלך 111 שנים בהן מוענק הפרס. שתי הסוגיות האלו, מוצדקות ככל שיהיו, אינן מספקות כדי להבין את הצדק המופלא שבזכייתה של הקנדית בעלת העין העל-טבעית בצלילותה לנפש האנושית, המגיעה עד לתהומות הטראגיים ביותר שלה.

הכתיבה של מונרו משספת, היא תובעת מן הקורא עוצמות רגשיות כשהיא מוסרת, בדיווח לקוני יבש את העלילות הקצרות שלה, שלעתים נדמה שקורים בהן דברים מאוד קטנים, אבל אז נוחתת על הקוראת הסכין במלוא להבה החותך, מותירה אותו עירום ונקוב.

אליס מורנו, צילום מסך: יוטיוב

במרבית הסיפורים שלה מונרו מציבה נשים בתהליך שינוי חיצוני או פנימי, לעתים שניהם, ובמסע הזה מגיעה ההכרה בעצמיותן, גם כשהן שרויות בתנאים כובלים, בעוני ברוטאלי, מערכות יחסים בלתי שוויוניות וסביבה אנושית מנוכרת ודכאנית. האם היא סופרת פמיניסטית? בשונה ממועמדת הקנדית האחרת לפרס, מרגרט אטווד (שכתבה את "מעשה השפחה" המכונן וגם היא ראויה לפרס), מונרו מצפינה את הפוליטיקה שלה בסאבטקסט מינורי, אמביוולנטי יותר, ומתבוננת בהפרעותיה הקטנות והגדולות של הנפש הגברית והנשית, מעמדה חוקרת זהה. נכון שהנשים שלה נאבקות ומשיגות מודעות עצמית במרבית המקרים, ועליונותן על הגברים בסיטואציה בשל כך ברורה, אבל גברים ונשים נוחלים תבוסות והישגים באותה מידה, ונראים הרואים ובאותו זמן ראויים לחמלה במאמציהם לצאת ממצב שכולא אותם, כלכלי, פיסי ורגשי (בהקשר הנשים הקנדיות הכותבות, מומלץ לקרוא את רשימתה של גילית חומסקי על מונרו ואטווד ומדוע ישראלים אוהבים אותן במיוחד).

הגישה של מונרו למצב הדרמטי בו הם נתונים, המוגשת לרוב בקור מקפיא כמו הטמפרטורות במולדתה הקנדית, רק מעצימה את האפקטיביות הרגשית של הטקסט. פעמים רבות מונרו הביאה אותי להצפה רגשית אינטנסיבית, זאת על אף שהיא רחוקה מסנטימנטליות, מגודש שסוחט במכוון רגשות. בספר האחרון שלה, "חיים יקרים" (הוצאת מחברות לספרות), היא עשתה זאת כשתיארה את גרטה, בסיפור "להגיע ליפן", משוררת רדומה המתאהבת בגבר אחר מבעלה הקפוא, אחד המסעיר אותה בכישוריו המילוליים, ובדרך אליו כמעט מאבדת את ילדתה הקטנה ברכבת. היא מוצאת את הילדה מהר, אבל מבינה עוד יותר מהר את הסימבוליות של התקרית הזו, במסע להשגת זהותה האותנטית דרך הגבר החדש.

בסיפור הבא אחריו, "אמונדסן" מופת של יצירה צ'כובית, גבר מתחרט שניות מעטות לפני טקס נישואים חפוז  לאישה המספרת שעובדת עימו, ומסיע אותה לתחנת הרכבת, החוצה מחייו. הדרך בה היא מתארת למשל את פגישתם האקראית ברחוב, כעבור כמה שנים, בלתי נשכחת: "עדיין היה נדמה כאילו יכולנו לפלס את דרכנו בין ההמון, שבן רגע נוכל להיות יחד. אבל באותה מידה של ודאות שנמשיך בדרך שבה הלכנו. וכך עשינו. שום צעקה חסרת נשימה, שום יד על כתפי כשהגעתי למדרכה, רק אותו הבזק, שראיתי חטופות, כשאחת מעיניו נפערה". ואת הסיפור היא חותמת במשפט, תמה ספרותית הצהרתית מובהקת "שום דבר לא משתנה באמת בכל הנוגע לאהבה".

בסיפור מאותו קובץ "אל מול האגם", שהופיע במגזין "אלכסון", מציגה מונרו את הוירטואוזיות של המיומנות הסיפורית שלה, ומותירה את הקורא לא רק הלום מסופו המרעיש, אלא גם מוטרד מחרדה שמא – או מתי - ימצא את עצמו באותו מצב, וכמה דקיק הקו בין פיכחון לאובדן האבחנה במציאות, הזיכרון, ההתמצאות.

שמונה ספרים יצאו למונרו בתרגום עברי, וכאמור, היא זוכה לאהבת קוראים לא מעטים גם כאן, אבל יש עוד המונים שהיא יכולה להאיר עבורם זרקור לפינות חבויות בתוך עצמם, במעמקים האינטימיים ביותר, ועל מערכות היחסים הקרובות בחייהם, גם כשהיא מספרת על אנשים ונופים רחוקים מכאן, זו נשגבותה של סופרת הומניסטית אוניברסאלית. ואולי גם, הלוואי, היא תרחיב את הכרתו של הקורא המקומי ביופייה של אמנות הסיפור הקצר שבזכותה הפכה לזוכת הפרס הזה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה